שלומי לא טוב.

ובכל זאת כהובטח בפוסט הקודם, הנה קישורים. אותי הם מספקים, ולמרות זאת, אם יש לכם עוד שקשורים לנושא לא רק לאנורקסיה אלא כל מה שקשור לשנאה וניכור עצמי אני אשמח לקבל בתגובות.

המציאות? תחשבו שוב.
פורם שמנות ויפות - חלוצות בתחום! יש הרבה מה ללמוד מהן
שוב קישור לפוסט המדהים על ההגדרה שלה להפרעות אכילה
הפוסט שלי על שנאה עצמית
הכתבה ההוליסטית על הרזיה טבעית ובריאה
למה שונאים שמנים - במובנים היסטוריים ופילוסופיים

אני מתנצלת אם שלחתם לי משהו למייל ולא עניתי, כי כבר חודשייים לא פתחתי אותו.

וזהו, אני נחה קצת מאקטיביזם קונקרטי. אני מרגישה מיובשת ומדוכאת ובודדה, כל הזמן כואב לי הראש, ומה שמשעשע זה שכל הזמן אני מדברת על להמנע מאנורקסיה, כשאני בזמן האחרון פשוט מוותרת על ארוחות מרוב מצב רוח רע, מה שכמובן מחמיר את המצב כי כידוע האוכל משפיע על המוח והכל. היה לי אפילו בולמוס, מה שמצחיק שזה היה בולמוס בריא: ב-12 בלילה אכלתי מול "רן וסטימפי" סנדביץ'משני פרוסות טוסטים מקמח מלא, אבוקדו, עגבניות, צנונית, שמנת וקטשופ, מה שבולמוסי זה אכלתי אותו פעמיים. אין, אני מצחיקה את עצמי.

טוב, נו.

מהפכות בבלוג לא שוות הרבה, אבל הפעם זה יהיה שווה את זה (מה?)

מ

הנה קטע שכתבתי בזמן שהכנתי את הפוסט הזה. והוא כבר לא רלוונטי אבל בכל זאת אפרסם אותו.( יש כל-כך הרבה קטעים שאני כותבת, אבל לא מפרסמת.)

"היום המכונת כביסה ממש הגזימה, עד שאפילו אני שמתי לב לזה. חשבתי שעוד רגע היא תצמיטח רגליים, תדפוק איזה משפט קאלט מ"רן וסטימפי" ותצא מהדלת.
אוי היום בבוקר הייתי כל כך עייפה, היה לי טסט פנימי (עברתי, אגב), אמא שאלה אותי כמה עולה האגרה של הטסט ועניתי לה "כן..." עייף ואיטי."

אוי זה כזה בסגנון סיפורי בץ..חיחי.

זהו, מעכשיו אני אעדכן הרבה יותר הכל יהיה יפה יותר, ולמרות שאני מדוכאת אל תדאגו I'm a survivor כמאמר דסטניז צ'יילד, יש צרות גדולות יותר כמו סיסטיק פיברוזיס ושומה ענקית (רציתי לכתוב משומה דנה כץ).

הצהרה:

+ כתבתי את הפוסט בעצבנות רבה, לכן יכול להיות שאני לא מסבירה את עצמי מספיק טוב לטעמכם, מה שיכול לגרום לחלק מהטענות להשמע לא משהו. אנא, היו סובלניים כלפי הפוסט ונסו בכל זאת להבין מה שאני מנסה לומר.

+ הפוסט כתוב בחלקו בנקבה אבל פונה גם לזכרים.

+  הפוסט קושר ל"נושא החם".

ועכשיו – לפוסט!

ישבתי במחנה היפים עם שחם, בחור מגניב וטבעי כזה, והוא דיבר על כך שהמין האנושי הוא מין נתעב לפי דעתו. עניתי לו שזה לא מין נתעב, זה פשוט מין שאיבד את דרכו. האחוזים הענקיים של תופעת הפרעות האכילה הן אחד מהביטויים המוחצנים לכך שאיבדנו את דרכנו.

כולנו חלק מהפרעות האכילה. קראתי כתבה על פרו-אנה בynet, ורוב האנשים בתגובות אמרו "אויש כן, זה מזעזע ומה נסגר עם הבנות האלה". מישהי אחרת כתבה "כולכם צדקניים, כשהייתי בעודף משקל אף-אחד לא התייחס אליי, ועכשיו אחרי שירדתי המון במשקל אני מוחמאת מכל עבר". יודעים מה? יש צביעות. אנחנו שומעים על מישהי שמקיאה וחושבים "אויש, מזעזע", אבל מרוצים מעצמנו כשאנחנו מצליחים לאכול קצת ביום, או קורעים את עצמנו במכון הכושר בלי להתחשב ביכולות הגופניות שלנו, בטוחים ש"הרוח תגבר על החומר". מצד אחד אנחנו מגנים את תופעת הפרעות האכילה, ומצד שני צוחקים על השמנים שמסתובבים ברחוב וחושבים לעצמנו בתוכנו "איך הם העיזו לצאת מהבית להראות את עצמם?". אנו מהללים כל מי שהיא רזה, יפה, קרייריסיטית ו"אישה חזקה", מחשיבים אותה כסיפור הצלחה, ויודעים מה? אין שום בעיה בזה. הבעיה מתחילה כשאנחנו מחשיבים את כל השאר לכישלון.

תקראו את הפוסט הזה, כי זה אחד הפוסטים היותר טובים וחשובים שקראתי לאחרונה, ותפיצו כמו שלא הפצתם משהו בחיים שלכם, כי לי כבר נמאס מלנסות לבטא את עצמי. אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר מרוב שאני מואסת ומיואשת מהעניין הזה. אני מרגישה רע עם זה, כי הפרעות אכילה מראה לי כמה קל להסית אנשים. זה לא איזו תופעת שוליים – שני שליש מאיתנו נגועות בזה, וזה אפילו לא חייב להתבטא באופן חיצוני. תוסיפו את זה למודעות הפוליטית-פילוסופית שלי, והתוצאה היא לא משהו.

עד מתי לא תבינו שלא משנה כמה כמה דיאטות רצחניות תעשו, מבנה הגוף שלכן לא נקבע על ידיכן? (אני לא מדברת על דיאטות מטעמי בריאות [בשונה מטעמי אסתטיקה] כמו דיאטה צמחונית למשל אהמ אהמ ...)

עד מתי לא תבינו שבגיל ההתבגרות רוב הבנות אמורות להשמין!!!

עד מתי לא תבדילו בין אסתטיקה טבעית לבין אידיאל שהוא חסר כל קשר למציאות לגבי רוב הנשים (והאנשים!) בעולם?

עד מתי תבחרו (כן, תבחרו) להשתעבד לאידיאל הזה?

עד מתי תרגישו לגבי עצמכן שאתן לא מספיק בריאות או מוצלחות ותרשו למסרים שאתן מקבלות לבאס אתכן, כשאנחנו, הבנות הממוצעות, מהוות את הרוב המוחלט באוכלוסיה?

עד מתי לא תבינו שמגיע לכולכם להיות מאושרים?

אם אתם לא מאמינים לכל ה"ממבו-ג'מבו" הזה, אני ההוכחה החיה והקיימת שאפשר לחיות חיים כאלה. אני לא אומרת שאחרי שפרקתי את העול נהפכתי להיות קופצנית מאז והלאה, אבל בפעם הראשונה התעמקתי במי שאני באמת ומה באמת גורם לי להיות מאושרת.

אני מרגישה שאני מדברת לקירות. אני צריכה עידוד. אם אתם תומכים ברעיונות וגם לכם נמאס, ולא רק "אוי, איזה באסה, הפרעות אכילה", תראו את תמיכה שלכם בתגובות או באימייל (עדיף בתגובות כי אני מפחדת מהאימייל שלי), אם אתם מהחבר'ה שמכירים אותי - תבואו אליי הביתה ותגידו "יא שמנה אחת". חשבתי גם בזמנו על רעיון של עצומה או הצהרה, לא יודעת, צריך לעבוד על זה, אני צריכה עזרה עם זה כי נמאס לי ואני עייפה נפשית.

אותי משעשע שבתקופה שאנחנו מצהירים על המקוריות והאינדיבדואליות שלנו, אנחנו עדיין כל-כך תלויים ומושפעים ממה שהמיינסטרים אומר לנו, גם אם זה מטומטם.

פוסט הבא יהיה פוסט מרוכז עם כל הקישורים שיש לי לגבי הנושא, יש הרבה מאמרים חשובים ומעניינים שיתרמו לכם יותר מהפוסט המגומגם הזה.

בעיקרון אני רוצה לכתוב עוד פוסט שיקרא "כמה הערות על שומן והאבסורד שבתרבות המערבית" שנושאיו יהיו בחלקם:

- בריאות – תירוץ להתייחס בחוסר כבוד לשמנים.

- בלבול בין שומן ואורח חיים לא בריא.

- חוסר הגיון עסקי (הכוונה לכך שחנויות לנשים לא מוכרות מידות שרוב אוכלוסיית הנשים לובשת)

- קל יותר לשלוט באנשים ששונאים את עצמם.

אם זה מעניין אתכם, בבקשה תזכירו לי לכתוב את הפוסט הזה.

בקיצור – תאכלו,

DX

ובנימה שונה: הבלוג עוד מעט חוזר (איזה כיף לבלוג) במתכונת אחרת.

בעעחח.

עושה הפסקה מההפסקה כדי לומר לכם כמה דברים:

- בלוג חשוב על הפרעות אכילה שמתעד סיפורים של אנורקסיות ובולימיות. להפיץ להפיץ להפיץ (למרות שאני יודעת שלא באמת תעשו את זה).

- דבר משעשע שעוד לא הצלחתי לעמוד על קנקנו (זה הביטוי?). להפיץ גם (את זה כן תפיצו כי זה כזה מצחיק אוי חה חה).

- האוואטר שלי נעלם ואני נורא עצובה.

בח בח בח

הכתבה מועתקת לפה לאחר שנאבדה ברחבי האינטרנט:

דיאטה הוליסטית/מאת פורטל אלטרנטיב לי, אבי חברוני

לפני הקיץ הממשמש ואחרי תקופת המצות והמופלטות אשר גרמו לאנשים רבים להעלות במשקל- הגיע תור הדיאטה.

95% מהדיאטות בעולם מבוססות על התאמה של תזונה, הפחתה של מזון ושמירה על כושר גופני. מאות דיאטות חדשות מוצעות מידי שנה לציבור הרחב, חלקן מבוססות על תרופות פלא המבטיחות הרזיה ללא מאמץ. מיליונים מענים את גופם ואת נפשם כדי להשיג ירידה במשקל בדיאטות שמתבססות על מה שנראה לעין – על המשקל ועל המראה החיצוני. רובם המוחץ מתנסה בדיאטה אחר דיאטה, נכשל שוב ושוב ובסופו של דבר מעלה במשקלו יותר משהיה לפני שפתח בדיאטה.

רב רובן של הדיאטות הללו נכשלות משום שהן אינן מבינות את הסיבות האמיתיות לעליה במשקל ולקושי לרזות. הניסיון הנפוץ להתייחס למשקל עצמו ואל אכילת היתר כבעיה, מהווים בעצמם בעיה ואף מחמירים עוד יותר את בעיית ההשמנה. אנו מכירים את התופעה בה מי שניסתה לרזות קילו אחד בגיל 17, מצאה את עצמה נאבקת ב 15 קילוגרמים מיותרים 10 שנים לאחר מכן. הגוף מזהה שאנו מנסים "לטפל" במשקל שלו ומגיב מיד בעלייה במשקל. הוא לא ירשה לנו לעשות זאת משום שבניגוד אלינו הוא יודע את הסיבות האמיתיות שבגללן הוא עלה במשקל, וכל ניסיון להפחית מהמשקל מבלי לטפל בסיבות המקוריות לעליה הזו, מסתיים בכך שהגוף מזהה איום על קיומו ומגיב בעלייה במשקל.

סיפורה של הדיאטה המודרנית כלל אינו סיפור של אכילת יתר ועלייה במשקל. אלו אינם הבעיה אלא הסימפטום החיצוני של בעיה עמוקה יותר. סיפורה של הדיאטה הוא סיפור של ניתוק עצמי – הניתוק העצמי שאנו יוצרים בתוכנו במהלך ההתפתחות שלנו בחברה המערבית. הניתוק הזה הוא ההתרחקות מכל מה שהוא באמת אנחנו, מהיצרים והדחפים והרגשות האמיתיים שלנו, לטובת אמוץ של נורמות וסטנדרטים חברתיים שמוקנים לנו על ידי אלה שאחראים על החינוך שלנו בילדותינו, ועל ידי גופים מסחריים כמו רשתות אופנה, עסקי הרזיה, וכו'. כאשר נולדנו היינו מודעים לחלוטין לעצמנו, לרצונותינו ולצרכינו. רק לאחר מכן, בתהליך הסוציאליזציה, בו למדנו להיות אנשים בוגרים וקיבלנו את כללי ההתנהגות הנאותים והראויים בחברה, התחלנו להתרחק מהחלק האמיתי הזה שלנו, משום שהיצרים שלנו, הצרכים והרגשות שלנו נחשבו למאפיינים של התנהגות ילדותית, או התנהגות לא נאותה על פי הסטנדרטים, וככאלה הם לא היו מתאימים לאדם בוגר. העצמי האמיתי שלנו נדחק לקרן זוית והוצף ברגשות של אשמה, כעס, בושה עצמית וחרדה, שגרמו לו להמנע מלהתבטא באופן גלוי. אנו עברנו לחיות חיים בוגרים ו"נכונים" ומה שאנו באמת רוצים ומרגישים, כולל רגשות קשים של חרדה, דאגה, בדידות וצורך באהבה, הושארו בצד ללא מענה.

שאלתם פעם את עצמכם מדוע כל כך הרבה אנשים עושים דיאטה ומרגישים מתוסכלים? שאלתם את עצמכם מדוע כל כך הרבה אנשים מתוסכלים עושים דיאטה? גם אלה וגם אלה מאמינים כי הצלחה בדיאטה תסייע להם להשיג תחושת סיפוק החסרה להם והם משקיעים מאמץ בשינוי התזונה שלהם ובניסיונות לפתוח בפעילות גופנית, אולם התוצאה היא שהם ממשיכים להיות מתוסכלים לא רק במהלך הדיאטה, אלא הרבה פעמים גם לאחר שהשיגו את המטרה - ירידה במשקל. לכאורה הם היו אמורים להיות מרוצים, וחייהם היו אמורים להשתנות לטובה עם השינוי הרצוי במראם החיצוני, ובכל זאת תחושת חוסר הסיפוק שבה ומשתלטת עליהם זמן קצר לאחר תום הדיאטה, המוטיבציה לשמור על המשקל נעלמת והם צוברים מחדש את הקילוגרמים שירדו, בתוספת עוד.

הם אינם מרוצים כי דיאטה אינה הדרך לפתור את חוסר הסיפוק שלהם ממראם ומעצמם. הדיאטה שלהם נכשלת, לא רק במובן של אי הצלחה לרדת במשקל או אי הצלחה לשמור עליו, אלא גם חוסר הצלחה להשיג את הסיפוק שהדיאטה היתה אמורה להביא איתה. הדיאטה נכשלת משום שדיאטה המתבססת על תזונה ופעילות גופנית בלבד נועדה מראש לכישלון משום שהיא מתעלמת מהחלק המהווה את הסיבה האמיתית לעלייה במשקל ולקשיים שבדיאטה – החלק הרגשי.

אתם יודעים מדוע אנו צוברים משקל יתר? העצמי האמיתי המדוכא שלנו מרגיש רע. כאשר אנו מתעלמים מהחלק האמיתי והעמוק ביותר שלנו נותרת בנו תחושה של חוסר סיפוק שאיננו יודעים מה מקורה, משום שניתקנו קשר עם עצמנו. בניסיון לפתור את התחושה הזו אנו פונים לגורם הסיפוק הראשוני שאנו מכירים – למזון. כך קורה שבמקום שהמזון יישאר בחיינו בתפקידו המקורי של מקור אנרגיה לגוף, הוא מקבל תפקיד נוסף בו הוא נועד לספק נחמה ורוגע רגשי זמני. כך קורה שאנו מתחילים לצרוך כמויות גדולות מדי של מזון, ללא קשר לצרכים הגופניים שלנו, ומשקל הגוף שלנו עולה בהתאם. אך המשקל עולה לא רק בגלל עודף המזון שאנו צורכים. העצמי האמיתי הנטוש שלנו מעורב בכך שוב. תארו לכם ילד שננטש או מוזנח על ידי המבוגרים. ברור לנו מה הוא מרגיש. הוא חש עזוב, בודד, מדוכא, מפוחד וחסר תקווה. הילד הזה, שהוא אנו עצמנו, מתקשה מטבעו להביע את עצמו במילים, אך הוא מביע את עצמו בדרכים אחרות, ואחת מהן היא דרך הגוף שלנו. עודפי המשקל שאנו צוברים הם למעשה המשפטים של הילד הזה. הם רגשותיו של הילד הפנימי הזנוח שמקבלים ביטוי פיזי ונוספים לגוף הפיזי. הילד הזה מבקש שנחזור להתייחס אליו. הוא מבקש שנקשיב לרגשותיו ולרצונותיו. במקום לעשות זאת אנו מבקרים את עצמנו על הגוף שלנו, ובעצם אנו מבקרים את הילד הפנימי שבנו על הרגשות הקשים שלו. במקום להקשיב לו אנו מכניסים אותו למשטר דיאטה שנועד להוריד את הקילוגרמים שנוצרו בגלל הניסיונות שלו לדבר איתנו. במובן הזה אנו בעצם מנסים להשתיק אותו. הילד הזה הולך והופך מדוכא יותר ויותר, וכאשר הילד הזה מדוכא המוטיבציה שלנו לחיים מתמעטת, כולל המוטיבציה להשקיע עוד אנרגיה בדיאטה נוספת. זו הסיבה שדיאטות אינן מצליחות. הן אינן מצליחות כי המשקל שצברנו הוא הדרך של הילד הפנימי שבנו לספר לנו ששכחנו אותו ואיננו מקשיבים עוד לעצמנו, וכאשר אנו משתיקים אותו בניסיונות דיאטה הוא הופך עזוב ומפוחד יותר ומשקלנו עולה בהתאם. זו הסיבה שברגע שאנו מתחילים לנסות לטפל במשקל הגוף אנו פותחים את הסכר, ומרגע זה עלולים רוב חיינו להיות מוקדשים לניסיונות לשלוט בעליה במשקל.

חשוב שנבין כי דיאטה היא אמירה שאיננו אוהבים את עצמנו, שהרי אחרת לא היינו מנסים לשנות אותנו. יתכן וזה ישמע מדכדך עבור חלק מאיתנו, אבל לא כולנו נועדנו להיות רזים. המטען הגנטי של כל אחד מאיתנו קובע את הצורה והמשקל האופטימליים עבורו. למרבה הצער, אנו נאבקים ללא הרף בנטייה הטבעית של גופנו, שמנסה לעצב את עצמו בצורה שבה הוא ירגיש הכי נוח. המאבק הזה דורש השקעה של אנרגיה קבועה, והאנרגיה הזו מושקעת במאבק עם הגוף. ברור שכאשר אנו נאבקים בעצמנו הסיכוי שלנו להיות שמחים קטן יותר. לא רק זאת, השאיפה הזו למראה מסוים היא תוצאה של השפעות סביבתיות. לנו עצמנו אין באמת כל רצון להיות מי שאנו לא. בתחושה הפנימית שלנו אנו יודעים מהו המשקל והמראה שבהם נרגיש הכי נוח, אך בשל ההשפעות החיצוניות אנו מנסים לבטל את התחושה הזו, מתוך חשש לנידוי חברתי. מתוך כך שאיננו סומכים על תחושתנו הפנימית לגבי מה שטוב לנו, אנו פותחים במאבק נגד עצמנו. אם כן, על פי כל קנה מידה הדיאטה המוכרת לרובנו, זו שמסתמכת על שינויי תזונה ופעילות גופנית, ומתעלמת מהחלקים הרגשיים המעורבים כל כך ביצירת בעיית המשקל מלכתחילה, אינה מהווה פתרון לבעיה ובדרך כלל אף מחמירה את בעיית המשקל ואת הרגשות הקשים המתלווים לכך. בעבודה שלי עם אנשים המבקשים למצוא דרך להוריד ממשקלם אני מבהיר כי איננו עוסקים כלל בדיאטה. אין ספק שאם צברנו משקל עודף חשוב שנוריד אותו, אולם הדרך להוריד אותו חייבת לכלול לא רק תזונה נכונה ופעילות גופנית, אלא פיתוח של הקשבה עצמית במובן של מודעות לרצונות האמיתיים שלי, אלה שאיתם באתי לעולם. התוצאה של הקשבה כזו לעצמי היא מופלאה בדרכים רבות. לא רק שמשקל הגוף מתחיל להתאזן לפתע, אלא שהמוטיבציה לחיים גדלה והסיפוק מהם מתגבר, פשוט משום שאנו מתחילים לחיות את החיים שלנו במקום חיים שבמידה רבה הוכתבו לנו. חשוב להבין כי התוצאה של תהליך כזה אינה דווקא ירידה למשקל הנחשב כרצוי על ידי החברה, ועיצוב של גוף רזה. יתכן מאד שלא נהפוך לרזים, אולם גופנו יתעצב בדיוק במשקל ובמראה שבהם הוא מרגיש נוח, ומאחר ואנו נרגיש נוח עם עצמנו לא יהיה לנו צורך או כוונה להראות על פי סטנדרטים חברתיים. יותר מכך, התחושה הטובה שלנו עם עצמנו תביא לכך שגם האחרים יתרשמו כי "אנו נראים טוב". אנו מכירים דוגמאות של אנשים "מלאים" שנראים טוב. הדיאטה הטובה ביותר אינה כוללת רק צמצום של מזון מיותר אלא גם צמצום של ההשפעות הלא רלבנטיות לנו, והתחלה של הקשבה לעצמנו ולגופנו. בעבודה משותפת עם מטפל הוליסטי נוכל לאתר את הסיבות המקוריות לחוסר שביעות הרצון העצמית ולהבין את הקשר בינן לבין העלייה במשקל. נשיב את תשומת הלב לילד הפנימי שבתוכנו ונקשיב לו, כך שלא יצטרך עוד לדבר אלינו דרך משקל גופנו. כך נוכל לבחור באמת את המשקל המתאים לגופנו, להשלים איתו ולהגביר את שביעות הרצון מחיינו.

הכל מעצבן אותי לאחרונה. נמאס לי מזה שכולם מטומטמים. הרגשה של חוסר שליטה, אם המטומטמים האלו היו רק מאיזו קבוצת שוליים אז לא היה מפריע לי כל כך, אבל לא - זאת דעת המיינסטרים. תחושה אפוקליפטית אופפת אותי כשאני מסתכלת על המיינסטרים הנשגב הזה, איך הם לא רואים בבירור את מה שאני רואה? אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אבל נראה לי שמרוב טמטום אני אגחך בהתנשאות בזמן שהאנשים האלו מובילים אותי לאובדני.

כל כך נמאסה עלי תרבות האנורקסיה והפרנויה וההיסטריה. משמים כל-כך. לפני יומיים הלכתי אם אמא לקנות בגדים (או יותר נכון אמא גררה אותי כי אני לא אוהבת ללכת לקניות), והסתכלתי על התמונות של הדוגמניות על הקירות. כולן אותו דבר, אותו גוף, אותן פוזות, אותו פרצוף "קיבלתי איידס" אצל כל אחת מהן. והמפרסמים ההו-כה חכמים טוענים שזה מה שמוכר. ג'יזס. אפילו אני יכולה לחשוב על רעיונות יותר מקוריים ומלהיבים. והיום למשל, הטלויזיה הייתה פתוחה על "דוקטור פיל", ישבתי בסלון וניסתי לקרוא. אבל הרעש והדרמטיות שיגעו אותי. זאת אחיזת עיניים, זה בולשיט. תחושת מיאוס תקפה אותי. סגרתי את הטלויזיה ופתאום היה שקט נהדר ומבורך. עצוב לי שאנשים לא מסוגלים להבין את ערך השקט. ולפני שבוע בטעות נקלעתי לערוץ שתיים, לראות אם הפסדתי משהו מאז השנה שנטשתי אותו. ובכן: רשעות, טמטום, והילול תרבות הדיאטה - יאפ, לא הפסדתי שום דבר.

והאנשים האלו טוענים שזה מה מוכר. הם עושים רושם כאילו הם אומרים את האמת בפרצוף, ואנשים "יפי נפש" כמוני מנותקים מהמציאות. איך אני אוכל להתחיל להסביר להם שהם מנותקים מהמציאות? בחיי, הייתי קונה לכל אחד בעולם הזה את הספר "איך האישה הפכה לגבר", אולי העולם הזה היה מתחיל להראות יותר טוב (תקראו, תקראו!).

לא יודעת מאיפה זה בא לי עכשיו, העיקר שהנחתי את הכעס שלי איפשהו (במקום להניח אותו במזווה למשל), ועכשיו אני יכולה לפעול בשקט.

אל תרגישו צורך להבין. מילים הן דבר כושל, אין טעם להכנס איתי פה לויכוחים מיותרים. אני אוהבת אתכם ואני לא רוצה שזה יתפרש כהתנשאות - אבל אני חושבת שלחלקכם עוד אין יכולת להבין.

פעם בשנה יש לי יציאה כזאת, ינעל דינאק :S

DX