שלומי לא טוב.

ובכל זאת כהובטח בפוסט הקודם, הנה קישורים. אותי הם מספקים, ולמרות זאת, אם יש לכם עוד שקשורים לנושא לא רק לאנורקסיה אלא כל מה שקשור לשנאה וניכור עצמי אני אשמח לקבל בתגובות.

המציאות? תחשבו שוב.
פורם שמנות ויפות - חלוצות בתחום! יש הרבה מה ללמוד מהן
שוב קישור לפוסט המדהים על ההגדרה שלה להפרעות אכילה
הפוסט שלי על שנאה עצמית
הכתבה ההוליסטית על הרזיה טבעית ובריאה
למה שונאים שמנים - במובנים היסטוריים ופילוסופיים

אני מתנצלת אם שלחתם לי משהו למייל ולא עניתי, כי כבר חודשייים לא פתחתי אותו.

וזהו, אני נחה קצת מאקטיביזם קונקרטי. אני מרגישה מיובשת ומדוכאת ובודדה, כל הזמן כואב לי הראש, ומה שמשעשע זה שכל הזמן אני מדברת על להמנע מאנורקסיה, כשאני בזמן האחרון פשוט מוותרת על ארוחות מרוב מצב רוח רע, מה שכמובן מחמיר את המצב כי כידוע האוכל משפיע על המוח והכל. היה לי אפילו בולמוס, מה שמצחיק שזה היה בולמוס בריא: ב-12 בלילה אכלתי מול "רן וסטימפי" סנדביץ'משני פרוסות טוסטים מקמח מלא, אבוקדו, עגבניות, צנונית, שמנת וקטשופ, מה שבולמוסי זה אכלתי אותו פעמיים. אין, אני מצחיקה את עצמי.

טוב, נו.

מהפכות בבלוג לא שוות הרבה, אבל הפעם זה יהיה שווה את זה (מה?)

מ

הנה קטע שכתבתי בזמן שהכנתי את הפוסט הזה. והוא כבר לא רלוונטי אבל בכל זאת אפרסם אותו.( יש כל-כך הרבה קטעים שאני כותבת, אבל לא מפרסמת.)

"היום המכונת כביסה ממש הגזימה, עד שאפילו אני שמתי לב לזה. חשבתי שעוד רגע היא תצמיטח רגליים, תדפוק איזה משפט קאלט מ"רן וסטימפי" ותצא מהדלת.
אוי היום בבוקר הייתי כל כך עייפה, היה לי טסט פנימי (עברתי, אגב), אמא שאלה אותי כמה עולה האגרה של הטסט ועניתי לה "כן..." עייף ואיטי."

אוי זה כזה בסגנון סיפורי בץ..חיחי.

זהו, מעכשיו אני אעדכן הרבה יותר הכל יהיה יפה יותר, ולמרות שאני מדוכאת אל תדאגו I'm a survivor כמאמר דסטניז צ'יילד, יש צרות גדולות יותר כמו סיסטיק פיברוזיס ושומה ענקית (רציתי לכתוב משומה דנה כץ).