פעם אחת, לפני שלוש שנים...

<אני מסתכלת על המחשב של בץ וחוזה באתר ורוד ולא ברור>

אני: מה זה?

בץ: אה, זה מין דבר כזה...

אני: כן, אבל מה זה??

בץ: אה...זה בלוג.

אני: מה זה בלוג?

והשאר היסטוריה.

אני נשארת בישרא עד שהאתר יפול. כבר הצהרתי בכיף שאני כבר רוצה להגיע לגיל 21 ולראות את השטויות שכתבתי פה.

לפעמים אני שונאת לכתוב פה. לפעמים אני שונאת לקרוא את מה שכתבתי פעם. אני לא מרוצה מרוב הפוסטים שלי. אני לא אוהבת את רוב הטרנדים הישראבלוגריים (פקאצות, להתקיף בלוגים של פקאצות, הקפצת פוסטים, בלוגים לא ראויים שמגיעים לטבלה, ואיך אפשר לשכוח את תום ממורמר). אבל משום אני ממשיכה, מה שנקרא - מכוח האינרציה (לא שאני יודעת מה זה), כי זה כיף, ומעביר את הזמן, ואני חושבת שגם האספקט החברתי (העובדה שלרוב האנשים ב"חאבורה" שלנו יש בלוג) מאוד תורם להישארות שלי.

אתה יכול להיות מי שאתה רוצה בבלוג שלך. כבר ציינתי שוב ושוב שאני לא עליזה בשלשלאות, לפעמים הייתי רוצה, ולא שאני לא  צינית או ביקורתית בחיי האמיתיים, אבל אין בי את המשהו העליזה בשלשלאותי המוחצן הזה, ואני סך הכל בן-אדם די מופנם, למרות שאני לפעמים עושה רושם קולני. יודעים מה? אין לי יותר מדי מה להגיד לגבי כל העניין הזה, אז אני אסכם כמו שזקנים מסכמים: זה נחמד, פשוט נחמד הדברים שיש היום.

מזל טוב ישראבלוג, היית לי בית, אח ורע. עד 120.

רגע!

גם איילת חוגגת לבלוג שלה שנתיים, למרות שהיא שונאת אותו.

אל תשנאי אותו.

תברכו אותה.

רגע, עוד שנייה!

אישרו לי את היצירות בבמה, כרגע אני לא אקשר לפה, אבל כל המיוחדימניקים מביניכם שראויים לקבל את הקישור יקבלו, ומי שלא יקבל ורוצה ויהיה ראוי, שישאיר תגובה ואני אשלח לו את הקישור.

סימן טוב ומזל טוב,

DX