יותר מדי דברים עצובים קורים לאחרונה, ועכשיו גם דרור המכוער שנראה כמו ביצה סגר את הבלוג והלך להיות 20 שנה בצבא בלי באמת לדעת מה הוא עושה. ארור יהיה! גם ירדן מתגייס, ולוטם כבר התגייסה ואורן נוסע ללמוד באוקספורד(!) כך שכולם נטשו אותי לבד בבית לטפל בילדים בזמן שהם הולכים להילחם למען בעלות הברית (רגע, זה לא 1945???). אני יודעת שכבר זיינתי את השכל על הבלוג של דרור, אתם צריכים להיכנס אליו כי זה בלוג יפה ומעביר את הזמן במיוחד בצום של יום כיפור.

אז חזרתי מהמחנה של ההיפים (ואם יש פה היפים שנתתי להם את הכתובת של הבלוג אז: היי מה המצב?), בדיוק לתוך מטח קטיושות שנפל על הבית של נועם הטרוריסטית (שמעתה והלאה תיקרא בבלוג נעם איי/נעם A (כמה רוקיסטי מצדי)). יש לה חלקים של טיל בבית, תנו כבוד. וראיינו את הסבא העירקי שלה בטלויזיה! הוא גר בנהריה וראו משקה את הגינה ואומר לא נזוז מפה. איזה מלך.

וכמובן איך אפשר בלי קצת ביקורת ת'ינגי. והפעם: למה סתימת פיות מעצבנת אותי.

משום מה יש טענה כנגד השמאלנים מתל-אביב ששאין להם זכות דיבור כי הם לא נמצאים בטווח האש, ולכן אין להם יכולת להבין. ואני רוצה לשאול אתכם: האמנם לתל-אביבים הימניים שגם לא נמצאים בטווח הסכנה כן יש זכות דיבור? הפואנטה היא שסתימת פיות מעצבנת אותי, ולפעמים יש הרגשה שאנחנו כאחוות הצפון מרשים לעצמנו קצת יותר מדי כשאנחנו שוקעים אל תסמונת הקורבנות  הזאת.

אמן, כשתיגמר המלחמה כולנו עולים למרכז ויושבים ב"סביח וטביח" ליד ספסל החזיז. אמן כולכם תבואו לטבעון בירת ה"בואו-נפיל-פה קטיושות-אבל-לא-נשמיע-אזעקה-לפני-למרות-שאנחנו-יכולים" ותרקדו איתנו את הרומבה.

אני מדוכאת מדי מכדי לכתוב פוסטים נורמליים.

ווי, שנים שלא היה פה פוסט שורה.

ואיילת העבירה לי "ארבעה דברים" ת'ינגי, אני אאלץ לענות עליו.

אגב חגי מטר דיבר איתי (באמת (למרות שהוא רק אמר לי לאיזה אוטובוס אני צריכה לעלות)) הוא מוסר לכם ד"ש.

מעניין כמה זמן אני אוכל למשוך את הפוסט הזה.

הממ

באמת מעניין.

טוב

ביי.