זה הולך להיות פוסט נורא ארוך אבל קרה כלכך הרבה והרבה יותר מזה זה רגשות, מחשבות ודברים ששמרתי ושהגיע הזמן לפרוק.
בשבוע אחד קרו כלכך הרבה דברים. החיים שלי השתנו והחיים שהכרתי עד עכשיו לעולם לא יחזרו.
שבוע שעבר איבדתי את אבא שלי.
פתאום גיליתי כמה חברים אמיתיים יש לי ומה הם מוכנים לעשות בשבילי, במיוחד ליטל שלה שאני חייבת את כל חיי, הבנתי מי לצידי ומי יהיה איתי לעולם, והבנתי גם את מי איבדתי לנצח.
גם אחריי שבוע זה לא נקלט לי ואני לא תופסת את המשמעות של מה שקרה.
אבל לאט לאט המציאות מתחילה לחלחל. פתאום אין יותר שיחות טלפון ממנו בשאלה איפה אני ועם מי,פתאום האוטו שלו לא חונה בחנייה לבית, פתאום אין יותר את אבא.
כולם אומרים שאני מתחילה עכשיו חיים חדשים, טובים בהרבה יותר מהקודמים ונטולי כאב, אבל אני אפילו לא תופסת את זה שאין לי יותר אבא.
היום היתי אמורה ללכת להניח פרחים על קברו, ופתאום קלטתי שזה כל מה שנשאר מאבא שלי, קבר קר,וזכרונות..רובם לא נעימים, ואני פתאום מבינה שכל מה שאני ייעשה או יילמד מעכשיו, הוא לעולם לא יידע.
ולעניין אחר באותו עניין, מישהו שהכרתי התאבד בשבוע.
הוא למד איתי בשכבה בכיתה ט' ובי' הוא עבר לתיכון בעיר וזה לא שהיינו בקשר טוב או משו.
הכרתי אותו,ולפעמים היי וביי בהפסקות.
אבל כששמעתי שהוא קפץ מאזריעלי ומת התחלתי לבכות,אני זוכרת אותו הולך במסדרונות בית הספר,לפעמים צוחק,לרוב לבד אבל הוא היה ילד יפה וחכם.
היו לו כלכך הרבה חברים,שהיו כלכך בהלם כששמעו על מה שקרה.
רציתי ללכת להלוויה אבל אסור לי בגלל אבא שלי, וממש הצטערתי על זה.
אני מנסה לחשוב מה עבר לו בראש רגע לפני שהוא קפץ ומה היה לו כלכך רע,לעומת מה שקורה לי הכל נראה לי כלכך מזערי ולא חשוב, אני מנסה לחשוב מה עבר עליו, ילד כלכך יפה וצעיר.
יהי זכרו ברוך
לפעמים אני חושבת שהעולם לא היה צריך להיברא.
כלכך הרבה טיפשות,כלכך הרבה רוע, כלכך הרבה טמטום יש באנשים.
מלחמות, אנשים מתים, רוצחים, אונסים , גונבים, ממציאים טילים ונשק שמיועד מלכתחילה לרצוח אנשים.
שולחים ילדים עם נשק נגד מחבלים ולחמלחות שלפעמים ידוע שאין להם שום סיכוי לחזור משם בחיים.
מה זה המקום הזה שאנחנו חיים בו בכלל?
ומי בכלל רוצה לחיות כאן?
זה באמת גיהינום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
