נכון שכ"כ רציתי לברוח מהארץ? הצלחתי.
כן, עברנו לקליפורניה בלה בלה..אבל עכשיו? פשוט יש בי רגשות שאומרות לי לחזור לארץ..
אני לא מדברת על מלחמות, חום, והחינוך בחט"ב...
אני חושבת שסגנון החיים שלנו היה יכול להיות הרבה יותר טוב בארץ, היינו עוברים לבית חדש, אמאשלי הייתה ממשיכה עם עבודה טובה..
ויחד עם הבעל שלה שהיה עובר לארץ היינו יכולים לנהל חיים הכי הכי..(הבנאדם עובד בהייטק)
אפילו השפה...פה אני יושבת בכיתה, החומר כ"כ כ"כ קל (כן אנשים, החינוך בישראל יותר טוב מבאמריקה דיי תתמודדו עם זה...תקראו איפה שבא לכם..) אבל אני מרגישה מפגרת כי
כל ההגדרות שלמדתי בעברית עכשיו צריך מחדש באנגלית!
אפילו הלימודים נגיד בקולג' או באוניברסיטה, בישראל הרבה יותר זול (וכשאני אומרה הרבה, אני מתכוונת פי 4 או 5 יותר זול...והשוותי וחישבתי.)
בארץ, יש לי את סבא, סבתא,דודה,בני דודים ועוד המון קרובים שאין כמוהם.
פה? כמובן שיש לי את אמא שלי. <נקודה>
עוד דבר...פה בחיים, אבל בחיים לא יהיו לי כ"כ הרבה חברים כמו שהיו לי בארץ. ולא כאלה טובים...אנשים פשוט לא כ"כ פתוחים פה.
ואני יודעת שסגנון חיים פה אחר...ו"הרבה יותר טוב" אבל כשאני פה אני מבינה עד כמה טעיתי בלעזוב את הארץ.
בארץ הייתי יכולה בשקט להמשיך בכיתת מופ"ת לסיים בגרויות בכיתה י"א, בי"ב להתחיל קורס אוניברסיטה לקבל עתודה מהצבא ולהתחיל חיים.
אבל לאאאאא היה בי משהו שאמר "לא קרין, משעמם לך בחיים אז את צריכה לעבור לאמריקה"
כן, ופה אני פשוט יושבת ומרגישה יותר מפגרת מהאמריקאים שלומדים לספור בכיתה ט'.
ועכשיו אני חושבת? שאת השנה הזאת אני אחיה פה..
כן, אני אנסה הכי טוב שאני יכולה...אבל כמו שאמרתי לאמא שלי "אני לא מבטיחה שאני אשאר פה לשנה הבאה.."
אני אומרת יש 99% שאם זה ימשיך ככה אני רואה אלפי סיבות לעבור חזרה לארץ.
אנשים? תעריכו את העובדה שאתם בארץ, אל תצעקו "אני רוצה לאמריקה" בלי לנסות לחיות פה באמת.
זה שונה, זה מפחיד, זה גדול, ואתם בחיים לא תרגישו יותר בודדים מזה. כשחייתי בארץ פשוט הכל היה חלק מהנורמה בעיניי...
אם אני אבוא עכשיו לארץ? אני פשוט אראה כל-דבר, כל פרט קטן באור שונה. כל מילה שבנאדם אומר לי ברחוב, כל עבודה שהמורה מביאה..פשוט כל-דבר.
זה שונה, וזה נוסטלגי עד כדי דמעות.
ואני יודעת, זה לא שאני חושבת, אני יודעת שאת החיים שלי בישראל עוד לא סיימתי...אני אחזור לשם אם זה יהיה לעשות צבא, או ללמוד באוניברסיטה או לחיות.
XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
החלטתי שאני לא הולכת לתת לו ללכת בלי לדעת מה אני חושבת.
"אני אוהב אותך" הוא אמר.
אתם לא חושבים שהמשפט הזה איבד את המשמעות שלו כבר? כל בנאדם שני ברחוב אומר את זה..
ואני לא אומרת שזה רע...זה טוב...אבל אני כבר לא יודעת את ההבדל..
"אתה בחיים לא תבין כמה אני אוהבת אותך" החזרתי.
ולא, הוא בחיים לא יבין כמה אני אוהבת אותו.
"נמנעתי מלהגיד את זה...בגלל המרחק..."
רואים, עוד סיבה לעבור לארץ!
ואז כבר רציתי לדפוק את הראש בקיר.
"תסביר..." לוודא אם שמעתי נכון.
"שלא יהיו לך רגשות מיותרים, שלא תסבלי"
"זה לא משהו שאני שולטת בו, גם אתה לא..מזמן כבר יש לי רגשות 'מיותרים'"
וכבר כשסוף סוף חשבתי, שאני אצליח לנתק כל קשר איתו..זה כאילו שהוא נשאר שם בכוח, לא רוצה לצאת מהראש שלי, לא מהחיים שלי,
כשאני כבר רוצה להפסיק את הסבל הזה של שנינו, מחכה שהוא יעשה משהו שייגרום לי לשנוא אותו זה פשוט לא עובד.
ואני צריכה חיבוק.
אחד אמיתי בבקשה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
