The Life After Death

לאיש מהם באמת לא איכפת כיצד אני קם בבוקר

ואיך אני מרגיש באמת.

לאיש מהם לא איכפת אם טוב לי או רע לי

אם אני רעב או גוסס

אם יש לי פרוטה או סתם "דפק"

אז מדוע כל פעם שהם פוגשים אותי- הם מבקשים שאומר להם:

"מה נשמע?" ו-"מה שלומי?"

יום אחד, בדרכי לישיבת מועצת המנהלים,

נפנף לי ידידי בידו, מקצה המסדרון, וכהרגלו שאל אותי:

"נו, מה נשמע?"

שלא כהרגלי רצתי אחריו, תפסתי בחוזקה בכף מעילו,

והתחלתי לספר לו, כפי שביקש, מה נמצא אצלי..?

ומניתי צרות כאלו וכאלו והוספתי עליהם צרות שלא נבראו מעולם,

ננתי לו תיאור מדוייק של הפחדים ברופא השיניים שלי

ותיבלתי בצרות שיש לבני במתמתיקה.

כחצי שעה החזקתי בידיד ה"מתעניין" והשבתי בו באדיבות

מפורטת על שאלתו מה שלומי...

הייתה זו גם החצי שעה האחרונה שבה ראיתי את ידידי...

כן, פעם היה לי ידיד שהתעניין לדעת מה שלומי...

אז אולי אין לי את אותן הבעיות כמו ההוא בשיר, אבל אני מרגישה בדיוק כמוהו.

דאמ.

לפעמים אני חושבת, אולי הבעיה לא באחרים? אולי הבעיה בי?

עזבו, אני מרגישה ממש מגוכחת.

:'( 

הלכתי.. [הלוואי שלתמיד!!]