אני לא האמנתי..
אני עדין לא מאמינה,
ידיד שלי, בן של חברים של ההורים.. חברים ממש טובים, ידיד ממש טוב שלי.
שיודע עלי הכל, שסיפר לי הכל.
אז ככה:
השבוע הוא התחיל לחוש לא בטוב... אז הם [הוא וההורים שלו] הלכו לבית חולים, *חשוב לציין שכשהוא הלך (יום חמישי) הוא הלך לשם ברגליים!!. הם הגיעו לבית חולים, הוא עבר בדיקות וגילו אצלו איזה משו [לא חשוב מה..] הוא עבר ניתוח ובניתוח ניפגעו כמה עצבים, כניראה העצבים במתפקדים על ההליכה. קיצר, עכשיו... אין לו מש תחושות ברגליים ידיים ושאר אברים, אמא שלו אמרה לנו ככה ואני מצטטת: "זה ברור לי ולאיציק שבן לא יחזור ללכת, אבל השאלה היא, אם הוא ישב הוא ישכב" אחרי ששמעתי את המשפט עליתי למעלה בריצה, סיפרתי לאיתן [אח שלי], נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות.
אני לא יודעת למה, אבל זאת הייתה הרגשה כואבת,
אני רוצה לראות אותו.
אני מפחדת שיקרה לו משהו...
גאד זה עושה לי צמרמורות בכל הגוף רק מלחשוב על זה, שהוא לא ילך יותר.. לעולם!
שלא נשחק יותר כדורסל ביחד.
שלא נסתובב בלילות ברשל"צ יותר.
הדבר שהכי מפחיד אותי ואני יודעת שזה יכול לקרות. אני רק מתחננת שלא. לעולם לא!
אני לא רוצה שזה יקרה, אני לא מסוגלת אפילו לומר מה.. יו. אני לא יכולה יותר לכתוב את הפוסט הזה.
עוד שעה אני יראה את אח שלי, היום. זה אחד הימים השמחים והעצובים בחיי...
בגלל ידיד שלי, ובגלל אחי.
מצפה לטוב..
33>
כינוי:
קוראים לי מרי לנצח!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
