ספינתי שטופת גלים

אבודה בין הצללים

החוף רחוק הכל נגמר לא יודעת מה לומר

אני צריכה כל כך הרבה כוחות נפש להתמודד עם הכל .

המצב הבריאותי שלי ? לא משהו

והכי הורג זה החוסר ידע

הייתי כל כך בטוחה בעצמי

עד שבאה התאונה שהראתה לי עד כמה החיים בלתי צפוים

משהו שהספקתי לשכוח

אני לא יודעת מתי , איך , כמה

וזה מה שהכי מערער אותי , אני צריכה את הקרקע הבטוחה מתחת לרגליים שלי

ואין לי את זה

משפחה ..

כל יום ויום אני צריכה יותר כוחות ,

אני לא מתייחסת אליהם יפה

אני לא יודעת למה , אני באמת לא יודעת

יש כמה אנשים שהיו האנשים הכי קרובים אליי והם לא יודעים את כל הסיפור

אני לא יודעת למה אני תמיד מציגה את אמא שלי כ'הרעה' בסיפור

היא ממש לא

היא משתדלת בשבילי , רואים עליה שהיא אוהבת אותי

כנראה שזה נהיה הנושא הרגיש שלי ..

הנושא שאני לא מדברת עליו

אהבה? כן התגברתי עליו .. ועדיין , זה עדיין שם

עוד משהו שלא הלך

שהיה באמצע , הכל היה טוב , ואז בום

ובאמצע כל זה ?

יש את החברים

ויש את האנשים שהם באמת מדהימים , והם באמת שם

ויש את אלה שלאחרונה גיליתי בהם את - 

האדישות ,

שגיליתי ששיקרו לי

לא פעם , לא פעמיים

באמת אין לי מושג מה לעשות עכשיו

היום בכיתי .. מזמן לא בכיתי . .

הרבה מכדי לזכור

ובפעם הראשונה בחיים שלי ?

כל כך בא לי ללכת לבצפר

ממש בא לי

ולמרות הכל , למרות הקושי הנפשי

כשבאים אנשים , החברים הכי טובים שלי ?

אני נשארת חזקה ,

אבל מבפנים אני צורחתת

אני צורחת " למה לעזאזל אתם לא שמים לב ? אני לא בסדר !! "

ועל הפנים ? חיוך..

אני צוחקת

ובפנים הצעקה

ושוב הצחוק החיצוני

אני מתפרקת אבל אני אומרת לכולם שאני חזקה

ואני כל כך שונאת את זה.

עוד כמה זמן אני אוכל לסחוב את עצמי ?