וואי כמה שהתקופה הזאת קשה.

קשה להתרגל לעובדה. לעובדות.

קשה שאין אותן, שתמיד היה ופתאום הגיעה ההרגשה שאין, שלא יהיה שם אף אחד בשבילי.

כמה שתגידו שזה לא נכון ושאתם פה תמיד, אני אאמין רק למעטים מכם.

כמה שהנסיון מלמד.

כמה שמילה יכולה לפגוע.

כמה שמבט יכול להשפיע.

כמה שתמימות יכולה לטמטם.

כמה שאדם יכול להיות עיוור.

כמה שאני יכולה להיות סתומה. למה אני לא קולטת?

כן. שוב פוסט מסתורי.

הצוציקים אצלי. והם כנראה יישארו בעייני צוציקים לעוד הרבה זמן. נכון לעכשיו הם מחרפנים אותי.

פשוט להרביץ להם.

עד כאן. הייתי.

ליאת. ושוב, לא ליאתי. ואפילו לא וותי, פשוט כי לא מתחשק לי כרגע.

3/>