קודם כל לפני הפרק תודה על התגובות בפרק הקודם!

פרק -2-

אני מניחה את הטלפון המקומו, וחוזרת אל המראה. היום הוא היום הגדול בחיי. נועה סידרה שנצא עם רועי ותום. תום בשבילי, ורועי בשבילה. וזה למרות שהיא לא באמת אוהבת את רועי, או לפחות ככה היא טוענת כרגע. ואצלה דברים משתנים בקשב כזה שמה שנכון היום כבר לא נכון מחר. ומה שנכון אתמול, היום כבר לא זכור.

ברור שאילו הייתי קצת יותר תקשורתית, כאילו מסוגלת לצאת עם תום לבד ולא להיתקע בשתיקות מבאסות, היא הייתה שולחת אותנו לדרכנו וכמובן נותנת לנו את ברכת הדרך. זה לפחות מה שהיא אומרת. אבל אני הרי לא מסוגלת להגיע להתעלות שכזאת, ולכן היא התנדבה, לא ברצון רב, לסלול לנו את הדרך. ובגלל זה היא צירפה את רועי, כדי שניהיה רבעייה, ובעיקר כשי שתום לא יחשוד שהיא מנסה להתחיל איתו.

רק זה חסר לה, שבנים יתחילו לרכל עליה שהיא מנסה להתלבש על אחד כמו תום.

ערימה של בגדים מונחת על המיטה שלי. את כל המכנסיים שיש לי בארון מדדתי. יש מכנסיים שמרזים ויש שמשמינים. איך יכול להיות שאני נראית כ"כ רזה בשחורים, אלה שצרים למטה. ולעומת זאת בכחולים המתרחבים, אלה שקניתי במיוחד אם נועה צליח לסדר לי משהו עם תום, אני נראית כמו חבית? למה קניתי אותם אם הם משמינים? ואיך יכול להיות שבחנות, כשמדדתי, אהבתי אותם?

אז זה לא סתם סיפור, שהמראות החנות מתעתעות בקונים?

ייתכן שיש אמת באגדה הזאת? עובדה שלא רק אני מרגישה ככה.

אפילו לשחר קורה שהיא אומרת, "מה זה בחנות נראיתי אחרת לגמרי עם המכנסיים האלה!"

אני חייבת לכווץ את הבטן עוד קצת. הנה אני מצליחה סוף סוף להדק את החגורה, ולמרות שאני בקושי נושמת, אני מרוצה. אילו הייתי קצת יותר רזה, כלומר בלי הבטן המציקה הזאת, שמלאה בעוגיות, הייתי לובשת חולצה יותר קצרה.

אבל המצב הזה, כשהחגורה המהודקת יוצרת מעליה צמיג של ג'יפ שטח, עדיף לכסות אותו ולא לחשוף.

האמת? תום בעצמו לא כ"כ רזה. ברור שהוא לא שמן. אני לא הייתי מסוגלת להתאהב במישהו שמן. הוא חסון. יש לו מבנה גוף רחב. רועי, למשל, הרבה יותר רזה ממנו, ורוב הבנות אומרות שהוא חתיך, הולך לו ככה עם בוקסר אדום והג'ינס שנשמט ממותניו חושף חלקים מהבוקסר, ואפשר לראות את התמונות של הדובים שמצוירות עליו ולדמיין איך ייראו הרגליים שלו כשהג'ינס יפול למטה.

אבל אני לא מחפשת את הכי חתיכים. בעיני המראה החיצוני לא קובע. האופי הרבה יותר חשוב (ובעיני להיות שמן זה חלק מאופי, ולכן אני לא סובלת שמנים), ולתום יש אופי מעולה. הוא לא שוויצר, הוא לא ילדותי והוא לא מכור לכדורגל. כשהבנים מספרים בדיחות גסות, הוא לא נדחף לשמוע, וזה מה שהכי מצא חן בעיני אצלו.

ככה גם בפגנו המבטים שלנו בפעם הראשונה. רן לוי מט'2 הביא תמונות של בחורות ערומות שהוריד מהאינטרנט, וכל הבנים, כמו מפגרים, התנפלו עליו ואמרו, "תראה! תראה!" ונוצרה התקהלות וכולם נדחפו. ותום שעמד הכי קרוב לרן, מצא את עצמו תקוע שם, והוא דחף את כולם כדי לצאת. וכשהוא יצא, אני עמדתי שם, והוא הביט בי וחייך במבוכה ואמר לי, "איזה תינוקות הבנים האלה..."

ובבת אחת הרגשתי איך כל הגוף שלי נמס, והלב שלי כמעט מתפוצץ, ומיד ידעתי שהתאהבתי בו. ובאותו יום לא רק שהבנתי שאני מאוהבת בו, אלא גם שהוא באמת הבן אדם שהכי מתאים לי, כי הוא לא בין אלה שהם הכי מקובלים והכי מבוקשים ושכל הבנות, כמו עדר, רצות אחריהם ומנסות לעשות רושם.

אני לא מכירה בת אחת שלא רוצה חבר. אפילו שיראל מט'3 מחפשת חבר באינטרנט, ומרכלים עליה שהיא מציגה את עצמה בתור אחת רזה מאוד עם רגליים ארוכות ובטן שטוחה. אז עש בנות כמו נועה שאצלן אין מצב שהן בלי חבר או לפחות מחזר. מסיימות חברות עם בן אחד, וברגע שנודע בציבור שהן פנויות, מיד מתחיל משהו עם בן אחר.

מובן שרוב הבנות הן לא כמו נועה, ואני בניהן. אצלי אין התאהבויות מהירות ושטחיות. אצלי הלב הוא לא אקדח זיקוקים שיורה לכל הכיוונים. אצלי התהליכים לוקחים זמן, אבל כשאני מאוהבת האהבה עמוקה והיא סוחפת אותי, עד כדי כך שאני חושבת עליו כל היום. אולי בגלל זה אני נזהרת לא להתאהב בהכי מקובלים. עפ אלה אין לי סיכוי, ומראש אני יודעת שאני אסבול.

תום, הוא לא מקובל אבל גם לא לא מקובל, מתאים לי כמו כפפה ליד. הוא לא הטיפוס של נועה, וזה מה שהכי חשוב לי. הרעיון שאני אצא עם מישהו שיהיה מאוהב בחברה הכי טובה שלי הוא אסון, אני לא יכולה לחשוב על זה.

על מה נדבר? כדאי להזכיר לו את הקטע ההוא עם התמונות של הבחורות הערומות? ואולי הכי בטוח לשאול אותו איזה ספר הוא קורא עכשיו, כי אני יודעת שהוא אוהב ספרי מדע בדיוני?

לא, בשום אופן לא. שלא תעזי לעשות דבר דבילי כזה! את דפוקה או מה? לשאול בן איזה ספר הוא קורא, נראה לך משהו נורמלי? הרי שניה אחרי שהוא יענה, הוא לא ירצה לחשוב עליך יותר. תביאי רעיון יותר מגניב. משהו שנועה הייתה אומרת, משהו כמו? משהו כמו...

"את נראית יופי", שחר יוצאת יחפה מהחדר שלה, לועסת מסטיק, עושה בלון ענק שמתפוצץ לה על הפנים, לובשת את החולצה של דביר החבר שלה, שנראית עליה כמו שמלה, "לאן זה?"

"לפגוש מישהו", אני עונה.

"אותו?" היא פוערת את עיניה לרווחה.

"כן", אני מהנהנת.

"בהצלחה", היא מתקרבת אלי ומיישרת את שולי החולצה שלי, ותוך כדי נוגעת בצמיג שנוצר מעל החגורה וממששת אותו באצבעותיה, "מה זה?" היא אומרת, "השתגעת לגמרי? את רוצה להיחנק?"

דמעות חונקות את גרוני ועומדות לפרוץ בזרם ענקי. די במשפט אחד להרוס לי את החיים. ומיד ברור לי שאם שחר הבחינה בזה, גם תום יבחין וגם נועה תבחין, וכולם יצחקו עלי על זה שהתאמצתי כ"כ להיות מה שאני לא, כלומר רזה ושטוחה.

וכבר אין לי חשק לצאת, ואני פוזלת אל הטלפון מחפשת איזשהו תירוץ לבטל את הפגישה. הבעיה שאם אני אבטל, נועה תצא איתם בכל זאת. ואם נועה תצא איתם, אני אשב בבית ואשתגע מהמחשבה שנועה ותום מדברים, ואולי אפילו עלי, ואולי מתחיל משהו ביניהם. לכן אני מנגבת את הדמעות ומפנה לשחר את הגב.

אבל היא ניגשת אלי ומחבקת אותי.

"תפסיקי כבר להיות רגישה כזאת", היא אומרת לי, "מה בסך הכל אמרתי?"

"עזבי לא חשוב", אני עונה.

"בסך הכל התכוונתי להגיד לך שאת נראת יפה גם בלי לחנוק את עצמך", היא ממשיכה. "את סתם מתאמצת להיות מושלמת. אין בני אדם מושלמים בעולם. גם נועה לא מושלמת".

אני שותקת.

"אם תקבלי את עצמך כמו שאת, יהיה לך הרבה יותר קל", שחר לוקחת על עצמה את תפקיד הפסיכולוגית, כי לדעתה ההורים שלנו קצת מזניחים אותי, יותר מידי עסוקים בבעיות שלהם וכן עליה למלא את מקומם.

"בסדר", אני רוטנת.

"יאללה, שיהיה בהצלחה", היא שולחת לי נשיקה באויר, "אני בחדר, לא יוצאת היום מהבית, רק חורשת לקראת המבחן בספרות. אז תיכנסי אלי כשתחזרי ותספרי לי מה היה, בסדר?"

"בסדר" אני אומרת.

היא פונה אל המטבח, ממלאת קומקום מים ומפעילה אותו. אחר כך מתכופפת קצת, שומטת את ראשה, מניחה לרעמת השיער שלה להישפך לכיון הריצפה ובתנועה חדה ובבת אחת מתרוממת ומעיפה את השיער לאחור.

"מי הזמין את מי?" היא שואלת.

"אף אחד לא הזמין אף אחד", אני עונה.

"אז מי יזם, את או הוא?"

"נועה", אני יודעת שהיא תשנא את התשובה שלי.

"נועה?"

אני מהנהנת.

"אני מקווה שהיא לא מצטרפת", היא אומרת.

"היא...." אני כמעט מספרת לה את האמת, שנועה מצטרפת וגם רועי מצטרף, וטוב שככה, כי אם הייתי יוצאת לבד עם תום, היינו שותקים כמו שני דגים ולא היה יוצא מזה כלום. אבל בשבריר השנייה שבין הכוונה להסביר לבין בקיעת הקול, חזרתי בי ובלעתי רוק והתרחקתי ממנה. פתחתי את הדלת ופרצתי החוצה אל חדר המדרגות, כאילו פרצה בבית שרפה ואני רצה להנזעיק עזרה.