כי סתם בא לי:)

פרק -1-

אני עומדת מול המראה ושוב לא סובלת את עצמי:

קודם כל, אני יותר מידי שמנה. לא ממש שמנה, כלומר לא כמו שיראל מט'3, אבל בדיוק במקומות הכי משמעותיים יש לי עובי מגעיל, גמו צמיגים של ג'יפ שטח. אפילו אם אני מכניסה את הבטן הכי עמוק שאפשר, מנסה להדביק אותה לגב, ומהדקת את החגורה כדי להגיע אל החור הלפני אחרון, יוצאים לי החלקים המיותרים מהצדדים, גאילו נשפכים החוצה מהחגורה. וכמה שאני מנסה לעשות דיאטה ולא לאכול ממתקים, זה לא עוזר.

בערב אני מקבלת החלטות נחושות, לאכול רק חסה וביצים קשות ולשתות רק דיאט קולה או דיאט ספרייט, ובבוקר אני בולסת פיתה עם גבינה צהובה.

ברור שאם אמא הייתה קצת יותר מתחשבת, ולא קונה את כל הגבינות האלה והעוגיות האלה שגם עושות חצ'קונים, היה לי יותר קל. רק שהיא לא.

שנית, השיער הזה. כאילו בכוונה עושה לי קטעים. כשהוא רטוב אני מצליחה לסדר אותו, אבל ברגע שהוא מתייבש כל שערה עפה למקום אחר. ניסיתי ג'ל ברור. אני מוכנה לנסות כל דבר. זה קצת שיפר, אבל לא לגמרי. אפילו כשאני משתמשת בפן של אחותי שחר, קרב לא מסתיים בניצחון שלי. תמיד תיהיה איזה שערה מציקה שתחליט להתרומם לה.

שלישית, הרגליים. שחר, כשהייתה בגילי, כבר הייתה מטר שישים וארבע, בסנטימטר אחד פחות מנועה. מאז היא לא גבהה.

אבל אין לה טענות, כי הגובה שלה מספק אותה. גם לנועה אין טענות.

להיפך, היא כל הזמן מתפללת שלא תגבהה. לדעתה להיות יותר מידי גבוה זה ממש להיות עמוד חשמל, ובנים לא אוהבים בנות גבוהות. הם חייבים להרגיש שהם יותר גבוהים. בקיצור, לנועה נוח עם הגובה שלה, לשחר נוח עם הגובה שלה, ורק לי לא. כי לי חסרים לפחות שישה סנטימטרים כדי להרגיש נוח וליישר גובה עם אחותי שבאה מאותם הורים, אבל הצליחה יותר ממני.

ודבר נוסף, ולא אחרון, כי אני יכולה למצוא עוד מליון דברים לכך שאני לא סובלת את עצמי: יכולת הביטוי שלי. הורס אותי הדבר הזה.בחיבורים אני מקבלת את הציון הכי גבוה, ומשאירה מאחור את נועה עם בקושי שבעים, ובעל פה אני אילמת. לא עם בנות, ברור שלא, עם בנות זה משהו אחר. רק עם בנים. כאילו נתקע לי משהו בגרון.

וגם אם אני עושה חזרות בבית, עומדת כמו מפגרת מול המראה ומדברת אל עצמי, משננת כל מיני שאלות חכמות, העסק לא עובד.

נועה נולדה עם הכישרון הזה, היא מלכה בתחום. תמיד יודעת לשאול את השאלה הנכונה וגרום להם לרוץ אחריה. אין משהו שהם יותר אוהבים מאשר לדבר עם נועה. והיא מבינה את כולם, ולכל אחד נותנת להרגיש שהוא הכי מיוחד. "סתם חנפנית צבועה", שחר אומרת עליה, ובכל פעם שהן נפגשות היא מעקמת את האף.

הצרה היא שזה לא עוזר. הייתי מוכנה להיות "סתם חנפנית צבועה" והעיקר שאדע מה להגיד. מה יוצא מהכנות שלי, אם כשאני עומדת מול תום אני לא מסוגלת להוציא מילה מהפה?

כל המחשבות האלה שמניתי, חלפו לי בראש כשנאבקתי עם החגורה מול המראה. ואם הטלפון לא היה מצלצל וקוטע אותי, בטח הייתי ממשיכה לפתח את הנושא ומוסיפה עוד כמה סעיפים. אבל הטלפון צלצל, וזאת הייתה נועה שלא זכרה אם קבענו שהיא באה לאסוף אותי או אני אותה.

"אני באה אלייך", אמרתי לה.

אצלי אין דבר כזה שלא אזכור מה קבענו. הזיכרון שלי עובד כמו שעון. כל מילה נרשמת, אפילו אם זאת פילטת פה. וגם הבעות אני זוכרת, ותנועות גוף מדברות אלי לא פחות מאשר מילים. אני מסוגלת לפרש מצב רוח של בנאדם רק לפי המבט שלו וכמעט שאין לי טעויות. "זאת תכונה מה זה חשובה", נועה אומרת לי, מנסה לחזק את הביטחון העצמי שלי שנמצא אי שם מתחת לריצפה.

זאת סתם התחלה כזאת כדי להבין בערך.