היום עבר בידיוק חודש מאז שאתה לא כאןחודש מהבכי הראשון עליך
חודש מההלוויה הכל כך עצובה הזאת
חודש מהשבעה המתישה הזאת
ועוד מעט יום כיפור, ואני אבקש סליחה רק על דבר אחד. על זה שהייתי תמימה מידי ואדישה
הייתי בטוחה שלא תלך מפה אף פעם, אחרי שנכנסת לבית חולים פעם אחת וחזרת הביתה. הבנתי שאתה שורד
ושבוע אחר כך שוב פעם בית חולים ושוב פעם אתה חוזר הביתה ושוב פעם אני אומרת לעצמי, אתה שורד
אתה לא תעזוב אותנו כי אתה שורד, ולא משנה כמה אתה סובל אתה אוהב לחיות, אתה תשרוד ותמשיך להיות כאן
ואיך תכננת על הספר הבא שתוציא, ועל החדר שיבנו בשביל המטפלת שלך
באותו יום! באותו יום ביקשת מסבתא להתקשר לחבר של אבא שיבדוק עם אנשים על אפשרויות בקשר לחדר
אבל שום דבר לא יצא מזה, כי אלוהים הבין שאתה באמת סובל יותר מידי. הוא החליט שאתה מפסיק לסבול
שמעכשיו אתה תשמור עלינו מלמעלה, ונכון זה יהיה קשה בהתחלה שלא תיהיה איתנו
אבל הוא יודע שאנחנו נתגבר, ושזה יהיה בסדר
חודש עבר מאז, ויעברו עוד המון