אז נכנס בי השד שלי, זה שמגיח מדי פעם בפעם וקורא לי לעלות מחשבות על הכתב.
זה קורה לו פתאום, ללא תחושה מוקדמת. הוא רעב ואני צריכה להזין אותו כאילו היה תינוק קטן או שמא מפלצת אימתנית?
לא יודעת.
המון זמן לא כתבתי.
נטשתי אהבה ישנה ולא ברור לי למה.
אולי כי קשה.
אני זורקת מילים בעלות או חסרות משמעות לעצמי, כי יתכן שטפיפות אצבעותיי על המקלדת מעניקות לי תחושה של כוח, מרוממות אותי למקום אחר לרגעים ספורים בלבד.
המילים שלי הן כמו טריפים עבורי.
הגדרה משונה.
המילים שלי הן בשבילי. כי לא נותר מי שיקרא פה, וכי אני לא זקוקה לזה.
זה פתוח לקהל הרחב, אבל זה רק בשבילי.
יש חדש?
יש ישן.
יש לי כיוון לצבא- גל"צ. זה כל כך רחוק ממני וזה כמעט בלתי אפשרי אבל אני יודעת שאני אעשה הכל כדי ללכת לשם. אני כותבת. זה מי שאני. את זה אני אעשה כל חיי ואני אעשה הכל בשביל להפוך את זה לשירות צבאי. אני מתפללת לטוב ומחזיקה אצבעות.
סיימתי בגרות ראשונה בתיאטרון. אני ממשיכה להתמכר לבמה. עצוב לומר שזו האמת אבל כשזה נגמר הרגשתי ריקנות איומה, כאילו מישהו נגס באהבה שלי. הלוואי ויכולתי להסביר את התחושה שבמה עושה לי. לעולם לא אוכל להעביר את זה בצורה ראויה. אני אוהבת משחק כמו שלא אבתי דבר בחיי. מעולם לא היה משהו או מישהו שגרם לי להרגיש טוב יותר, שהעניק לי יותר מאשר התיאטרון.
נסעתי לבוםבמלה. היה.... היה.... היה טוב וטוב שהיה. מה שכן, למרות אכזבות מאנשים פה ושם למדתי שאם אין אני לי מי לי. אני גאה בעצמי. למה? זה כבר ביני לבין עצמי.
א'- התייאשתי, ויתרתי, מאסתי, סיננתי.
ע'- הלוואי והייתי יודעת מה היה כשהיינו שיכורים (: נהניתי איתך. השתחררתי כמו שהייתי צריכה.
אני קורעת את התחת על לימודים. קורעת ומקווה בכל ליבי שזה ישתלם. כי באמת שאני נותנת הרבה מעצמי. לא מתאים לי.
השתניתי. לא יכולה להגדיר איפה. אבל אני אחרת.
אני גאה בעצמי.
פתאום גיליתי שכוח רצון איננו עניין של מה בכך, ושאני מיישמת את כוח הרצון שלי בתחומים רבים בחיי.
ועכשיו חסרה לי אהבה.
פשוט חסרה לי.
מעצם היותי אדם שנותן את כל כולו חסר לי האדם הזה שאני רוצה להעניק לו.
חסר לי מישהו להרעיף עליו את כל אהבתי, ולתת לו את עצמי וכל מה שיש לי להציע.
הוא יבוא.
נכון?