Reaching for Something Else

כן, אז מעצם היותי אדם מבולגן, מתוסבך ולא הגיוני בעליל, קורה לי תמיד שמסביבי בסיטואציות שונות ומשונות מתחילות לצוף תובנות עמוקות (חלקן הגדול לא.. אחרי הכל, מדובר בי ולא באיזו מישהי בעלת רבדים עמוקים משהו) על כל מיני נושאים כאלה ואחרים.

ואיפה אני אפרוק את מטען התובנות המדובר אם לא פה?

המ.. שאלה טובה, כי אמנם ניתן לומר שיש לי אולי איזו כתובת או שתיים שיכולות להכיל את השטויות שלי, אבל יש גבול לכמה אני מרשה לעצמי להכביד על אנשים לידי; אני בדרך כלל זו שסופגת, מקשיבה, מהנהנת, מחבקת... אני לא מהלוקחים בקטע הזה (יאמר לזכותי, כן?).

ובכן, איפה הייתי? שוב אני גולשת לשטויות וסוטה מהנושא שכיוונתי אליו.

הקדמות מיותרות, תירוצים ושאר ירקות מקדימים אצלי כל פוסט מזה שנה פלוס. מתי אני אלמד שאני לא חייבת את כל הבולשיט הזה מסביב לעיקר? מתי אני אלמד שפה, בבלוג המסכן שלי, אני לא חייבת שיט לאף אחד, אני יכולה לזיין את השכל בלי חשבון.

אני חייבת להפסיק לעצור בעד עצמי, לפחות פה.

בכל אופן, התובנות:

לב שבור- אני מפחדת לגעת במקום הזה, שמגדיר מתי הלב נשבר. מתה מפחד. רק הרעיון מעביר בי צמרמורת. אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה רק מעצם הפחד שאני עלולה להגיע למקום מרוסק אצלי בפנים, מקום שאין לי מספיק כוחות בשביל להדביק אותו בחזרה. גם לא כשנפרדתי מהאהבה שלי, האהבה המדהימה שהייתה לי, שאיכזבה אותי עד כלות.

אני לא טיפוס שאוהב להשתמש במונחים דרמטיים כמו 'לב שבור', זה נראה לי יותר מדי לקוח מאיזה סרט בנות מלוקק ומלא בלונדיניות בעלות רמת משכל של תפוז. אבל... בזמן האחרון, אחרי שחוויתי עכשיו עוד סוג של אכזבה (מי אם לא א'), מאלה שעושות חמוץ בפה ומחוררות קצת את הבטן, חיפשתי הגדרה, למצב הזה, לטעם החמצמץ שמתגנב לחיך, לנסיגה אחורנית של כל הקרביים... ובחיפושים התגלגל לו צמד מילים מעצבן אך אמיתי אל שפתיי- לב סדוק. הוא לא שבור חבר'ה, אין צורך, לא בגבס ולא במסקינגטייפ חום, הוא פשוט צריך שיניחו לו, שיעזבו אותו להחלים לבד, ואם מישהו יבוא ויאושש אותו באהבה- מה טוב.

הוא סדוק וזה לא נעים בכלל, אבל אין צורך במלודרמות ואמבולנסים, הוא יהיה בסדר.

(פאק, זו פעם ראשונה שאני מתעדת איכשהו את מה שיש לי עם א', אני לא בטוחה כמה זה טוב.. אולי עדיף להדחיק? נתייחס לזה כחוסר שליטה רגעי, התפרצות רגשית ותו לא, אין צורך לחפור בדבר).

בנים, צבא ומה שביניהם- יצאתי עם חיילים, יצאתי עם אנשים בגיל שלי, יצאתי עם אנשים קצת מעליי. על פני השטח הכל נראה אותו דבר, אבל עצם העובדה שאני מתרחקת מכל קשר פוטנציאלי עם עלם חמודות שלא סיים תיכון (או לפחות י"א) מצביע פה על משהו. מה אני חושבת? אני חושבת שבתיכון הם קשים, קטנים, ובעלי מום רגשי כבד שנמאס לי להתמודד איתו; אחרי תיכון ולפני צבא הם מנסים לבלוע את העולם (אהמ א'), לטייל, לנסוע, לצאת, לבלות וכמובן, לתקתק כמה שיותר בנות בלי להתחייב; בצבא הם מתאפסים, מקבלים עם שאר הזריקות זריקת מציאות רצינית בישבן ונשלחים לעולם קצת יותר אמיתי וקצת פחות בור. א' יקר שלי, נשאר עוד שבוע לגיוס, אולי זה יטפל במה שעדיין לא טופל. סעמק, למה אתה עדיין חמוד?

א', אני ומה שבינינו- באתי בלי ציפיות, כיף נטו, בלי להתחייב. נהניתי, צחקנו ותמיד עשית לי איזה משהו קטן שידעתי לדחוף לאיזו פינה חשוכה. ואנחנו לא בקטע של חד פעמיות, כי זה חוזר ומתמשך. אבל אז אתה מעצבן, ואז אתה מתקשר לחפור על השבוע העמוס שהיה לך, ואז אתה נאחס, ואז אתה שוב שולח חיוכים וקריצות, ואז שוב אני מתעצבנת שאתה לא מבין, ואז שוב אתה מתחיל שיחות ארוכות וכיפיות.

די חמוד.

השתגעתי.

נתתי לך את ההזדמנות הכי ראויה לומר לי שאתה אפילו לא רוצה לדבר בקשר למ' האידיוט ולשטויות שביניכם, אבל רצית לדבר.

זה נמרח, זה מעיק ואיכשהו תמיד כשאני מנסה לקטוע את זה את חוזר ומתקשר ומסמס ואני הולכת אחריך כמו טיפשה.

אולי נסגור את זה וזהו?

אני רוצה שננסה משהו, אבל זה לא משהו שעתיד להתממש, סתם רצון מופרך וחסר קשר למציאות.

אני ואתה זה סתם.

אבל אתה לא יכול להמשיך ליצור קשר כשאני מחפשת ניתוק ושיכחה.

החלטנו שנדבר, ואחרי כן, אני אקטע, אני מקווה בכל אופן שאני אצליח.

הלכתי לים היום עם חברה. בשלב מסוים יצא שהיא נרדמה על המגבת ואני נותרת דוממה מול החול, והים השקוף והשקט הזה.

אני פלטתי עשן סיגריה ונתתי לרוח להכות בי בעדינות שלפעמים קצת צלפה בשוט של עצב, אבל גיליתי שלעיתים הלבד שאני כל כך מפחדת ממנו רק מיטיב עמי.

אלה היו רגעי שלווה אמיתיים, רק שלי.

חבל שזה לא נשמך יותר זמן.

חבל.

שבוע מוצלח לכולנו (אמן ואמן).

לילה טוב,

היילס, שנהייתה אלכוהוליסטית בפורים... אחח זה היה נהדר!