תראו מה זה... עד שהגעתי למסקנה שיש לי מה לכתוב אני רואה את כפות הידיים הקטנות שלי (חח כן, יש לי ידיים די מיניאטוריות) נחות בחוסר מעש על מקשי המקלדת, מחכות להקליד בצייתנות את מוצא פי אבל אני מסרבת ללא סיבה נראית לעין לשלוח להן מסר כלשהו על מנת שיוכלו להתחיל לבצע את עבודתן נאמנה.
אבל זה שהתחילו להערם פה אותיות כבר מעיד על כך שהתחלתי, הלוא כן?
מי אני בזמן האחרון..? או יותר נכון מה אני:
דמעות
הרבה סיגריות
מפתחות של אוטו
המון המון בלבול
רצונות כמוסים לא ממומשים
תקשורת לקויה עם המין הגברי
נאהבת מסתבר על ידי מישהו שאני לא רוצה ולא מצליחה לדחות
מאוכזבת
מוותרת
מנסה כל כך
וצריכה מישהו לאהוב.
התיאור האופייני לי לעכשיו יהיה מישהו נמוכה, שיער ארוך ושחור מתפרע על כתפיים קטנות, סיגריה בפה, חיוך מבויש/דמעה זולגת בלי כל הבעה, כפות רגליים יחפות, עננת עשן מתערפלת מסביב, עיניים ריקות רוב הזמן, כנועה ולא החלטית.
אני מחפשת בנרות כל דבר הכי קטן בעולם שיגרום לי לחייך (אפילו אם זה רק לרגע) כי אלה הדברים שמחזיקים אותי עכשיו. וכן, אתם בטח מתארים לעצמכם שזו החזקה רעועה למדי אם אני לא מצליחה למצוא דבר מה שיגרום לי לחייך באמת... וכן, אולי גם בגלל זה אני נשבת די בקלות.
תמיד הייתי טיפוס שברירי.
אף פעם לא כתבתי את זה.
לא ככה במפורש.
לא ידעתי שכעסת עליו, לא ידעתי שכעסת עליו בגללי, בגלל שאני זו שאתה רצית.
לא ידעתי שמישהו רוצה אותי בכלל.
לא חשבתי שהוא ידע שאתה רוצה אותי לפני שאני והוא היינו יחד.
לא ידעתי מכלום.
ואתה צודק לגביו, אבל זה ביניכם.
מוזר לי שידעתי על זה כל כך מאוחר, וכל כך במקרה.
הייתי אמורה לדעת לפני, אם זה סובב סביבי.
תתרחק מאיתנו ותן לי להבין אם יש בסיס למשהו איתי ואיתו, בלי שאתה תתערב.
בלי שתחבל שבכל הזדמנות ראויה לשיחה.
אני כל כך רוצה להגיד לך שאין לך זכות עכשיו לחבל לי בסיכוי הכל כך קטן הזה, רק כי אתה רוצה אותי (זה מחמיא מאוד, אבל מכאיב).
למה אני תמיד מסתבכת בסיטואציות כאלה?
לא מגיע לי סיפור פשוט מדי פעם?
אני רוצה סיפור פשוט.
כל כך רוצה.
חבקו אותי חזק ובשקט, כי הרבה פעמים נדמה לי שאין ולא נשאר כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Haley