&under magnifying glass

נתן אמון, שם את מבטחו; בטח. "המורה סמך על התלמידים שלא יעתיקו במבחן."

שם; השעין. "הקשיש עצר לנוח וסמך את ידו על הקיר."

לסמוך על החיים

לסמוך על זרים

לסמוך על גברים

לסמוך על נשים

היום למדתי משהו חדש,

אני לא יכולה לסמוך על אף אחד. על אף אחד- חוץ מעצמי.

כל כך הרבה זמן הייתי צריכה את האישור של הסביבה שלי כדי להרגיש שאני שווה משהו.

כל כך הרבה זמן הייתי צריכה את האישור של כולם חוץ משל עצמי.

די- מספיק.

לאחרונה התחלתי להבין דברים על עצמי בצורה שונה.

אני ל-א צריכה אישור של אף אחד בשביל להרגיש טוב עם עצמי- ואם אני לא מרגישה טוב עם עצמי- לעשות משהו עם עצמי.

אז אני עושה.

הפסקתי לעשן, התחלתי דיאטה, התחלתי לעבוד על השרירים ולחזק אותם חזרה- כדי שאני אוכל לחזור לרקוד, התחלתי לעשות דברים בשביל עצמי בלבד.

כמובן עדיין קשה לי להגיד מה שאני מרגישה ולהגיד אם מישהו פוגע בי ולמה- אבל אני באמת מנסה לעבוד על זה

זה קשה.

למרות כל זה עדיין מרגישה שמשהו שם חסר לי, אני לא יודעת מה זה אבל אני בטוחה שאני אמצא את זה...

ליפני יומיים סיפרתי לחברה שלי, שמכירה אותי כל החיים משהו שלא העזתי להוציא מהפה שלי עד ליפני חודשיים.

ואני עדיין לא מסוגלת לכתוב את זה, לא משנה כמה זמן עבר, כמה שאני כבר כל כך רחוקה מזה אני עדיין אל מסוגלת לכתוב את זה על דף. לכתוב את זה בצורה שלמה- כאילו שאם אני אכתוב את זה זה עדיין יהיה קיים שם. כאילו שאם אני אכתוב את זה, אז באמת עברתי את זה ואני לא מוכנה להודות בזה. אני מתביישת להודות בזה.. 

אני לא רוצה להודות בזה.

כאילו מאז הפסקתי לדבר, מאז הפסקתי להגיד מה שמפריע לי, ואם זה מפריע לי, במקום- אני פשוט משתתקת וקופאת במקום.

כל כך הרבה נשים עברו את זה- כל כך הרבה חברות לשעבר שלי שאני הייתי שם כדי לעזור להם עברו את זה- אבל לא, לא אניי. אני חזקה. אני לא עוברת דברים כאלה. א-נ-י  ל-א  ע-ו-ב-ר-ת  ד-ב-ר-י-ם  כ-א-ל-ה... אני עוזרת לבנות שעברו דברים כאלה, אבל אני, אני חזקה מידי, שום דבר לא יכול לפגוע בי- שום דבר לא יכול לחדור את המגן שלי ולהגיע אלי, שום דבר.

ואני בשוק שאני בכלל רושמת את זה ואני בשוק שאני מוכנה חצי להודות בזה, כי אני לא יודעת כמה מה שכתבתי פה ברור ואם אנשים יפענחו את זה, אנשים שאני מכירה, וירצו לדעת מה זה, או ינחשו מה זה, ואז יבואו אלי ברחמיים המזוייפים שלהם.

כמה שאני שונאת רחמים מזוייפים.

ואם הם יפענחו משהו אחר- ויחשבו דברים לא נכונים ואז אני אתחיל לגמגמם כמו תמיד במקרים שאני לא מסוגלת לענות בצורה ישירה- או שאני פשוט ישקר.. כי כל כך הרבה יותר קל לשקר ולברוח לעולם הדימיוני שאני בונה לעצמי כל פעם מחדש. כי שם- שום דבר לא יכול לפגוע בי, ושם, שם לא כואב לי שם לא קשה לי שם לא לבד לי.

ופה- לא חשוב כמה שאני מוקפת במיליוני אנשים - אני לבד, כל כך לבד

ובאמת שנמאס לי מהבדידות- אבל אף אחד לא יכנס- כי אם הוא יכנס אז הוא יראה את מה שעובר בתוכי, ואז הוא יברח או יותר גרוע, ישאר. ואז מה אני יעשה עם כל המגנים שבניתי לעצמי?..

זה נראלי הפוסט הכי כנה שרשמתי בזמן האחרון או בחיים שלי כולם,

אני צריכה לפרוק.

אני צריכה להתפרק.

אני צריכה לרקוד, כאילו שהריקוד השקיט לי את כל המחשבות הסתומות והנוראיות שתוקפות אותי בלילה,

כאילו שהריקוד גורם לי לרחף ולדמיין ולהגיע הכי רחוק שאני יכולה, למקום הכי מאושר שלי. לשקט.

אני צריכה לרקוד.

לילה טוב..

פשוט הייתי צריכה לשחרר קיטור