אני לא מצליחה יותר להבין כלום,
אני לא מצליחה יותר להקשיב לכולם,
אני לא מצליחה יותר להבדיל בין טוב לרע.
טוב אז ככה, יש לי חבר חדש (הפלא ופלא.. איך לא.. שאני אחליף אותם כמו גרביים)..
חבר.. יותר "יוצאים ביחד" ושוב כמו תמיד, פאקים:
הוא אוכל יותר מידי, הוא צוחק עם הכתפיים, הוא מעצבן, הוא אדיש, הוא לא מתקשר מספיק, הוא נוסע לניורק לשלושה שבועות ולא רוצה למצות את כל הזמן שליפני איתי.
מה הוא Asshole?! או שלא? או שכן? או שאולי
אוף.
עכשיו אני יודעת שזה נשמע נורא מצידי אבל קשה לי עם אנשים מלאים- הדימוי העצמי שלי בריצפה. אני לא יכולה להתמודד עם מישהו מלא כי אני אשליך עליו את כל הפגמים שבי ואז.. אז אני פשוט אשנא אותו. בגלל זה עד עכשיו יצאתי עם רזים דקיקים וצנומים.
תודה לך אמא, תודה.. (סיפור לפעם אחרת!)
ויש לו כרס.. ואני באמת במנסה שזה לא יפריע לי.. אבל זה כן.
עזבו את הכרס נמשיך הלאה..
ה-ו-א ל-א י-ו-ד-ע ל-ז-י-י-ן!
אחרי חודש - הייתי בחורה טובה וחיכיתי.. שכבנו, עכשיו.
פעם ראשונה: באמצע הסקס החבר היקר שלו נפל..
פעם שניה: שלוש קונדומים עד שהוא הצליח לשים קונדום בצורה נורמלית (פיספסתי החודש גלולות..) ואז כבר התייאשתי.
פעם שלישית: גמר תוך חמש שניות והרגשתי כאילו דג שנמצא מחוץ למים מפרקס עלי- איכ.
ליפני הסקס הכל היה מושלם, אחרי הסקס התמקדתי בפגמים.. רציתי לברוח- לנוס על נפשי.. פשוט לקת את הרגליים שלי להגיד לו- אני את גיל 16 כבר סיימתי ולהסתלק.. אבל לא עשיתי את זה. ועכשיו עכשיו אני לא יודעת מה לעשות איתו.
איפה אני קוברת את עצמי.
מה אני באמת בנאדם כזה רע? או שזה לגיטימי?..
אוח!
אני באמת שונאת את כל המחשבות שמתרוצצות לי בראש. אני שונאת את העובדה שיש לי רגעים של מאניה דיפרסיה. אני יכולה להיות הכי מאושרת והכי גבוה ושניה אחרת ליפול לתוך הום שלא נגמר. אוח,
ושוב אותם פחדים- ולא מספיק הפחדים התהיות.
ליפני שבוע היה רב כזה אצלנו במסעדה שעשה הרצאה (אה כן אני עובדת בבית קפה נחמד שכזה)והוא אמר לי ככה: קוראים לך עדי ואת מזל סרטן
כלומר:
ע= מזל גדי
ד= מרקורי(כוכב האש)
י= מזל בתולה
עכשיו בדרך כלל, אני לא מאמינה בשיט שכזה אבל הוא בא ואמר לי את המשפט הבא:
תזהרי ביחסים שלך, את נותנת הכל מהר מידי בהתחלה מגיעה לשיא ואז נסוגה.. את יכולה לגמור לבד.
ופה- פה חשדתי.
פה התחילה הפאניקה שלי,
להשאר לבד?! כלומר- בלי בן זוג. כלומר בלי חבר. כלומר בלי בעל וילדים, כלומר לבד. אני. לבד. לגמרי. לבד הלפ?!
ומפה התחילה הנפילה, מחשבות מתפרצות - " אף אחד לא יאהב אותך אף פעם" "את לא שווה שיאהבו אותך" ואולי להתפשר? אבל אני מאלה..
אני-לא-מהמתפשרות!
ואולי הגיע הזמן באמת.
ואולי.. אולי לא בא לי לפחד יותר?! אולי בא לי לזרום?! אולי בא לי להפסיק לחיות את כל החיים שלי בתהיות מתמשכות על מה ואולי ובעצם.
ואולי בא לי שקט, שקט שקטי שכזה, שקט מתפרץ. אפילו שקט צורם. להרגיע את המחשבות
מתה לסיים כבר צבא.
מתה להתחיל לחיות ולא לשמוע את כל הקולות..
מתה שהכל יסתדר לי בחיים שהראש שלי יסתדר..
בגדול מתה למצוא את עצמי- וזה נראה כל כך קשה..
פסיכולוג. זה מה שאני צריכה.
HELLP!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
