היא ישבה שם.
ילדה מתוקה.
מאחורי סיח קטן.
לא חסינה,ובוכה.
קיפלה את רגליה,שילבה את ידייה.
לא זזה.
כאילו נקפאו חייה.
כאילו חטפו את נשמתה.
ישבה היא,וחיכתה,שיבואו להציל אותה.
מין הרוע.
מהאנשים שהיו פעם חלק גדול מחייה.
כולם,הפכו למפלצות רעות.
שפגעו בה,שהרביצו לה.
היא נזכרה כיצד נטשו אותה,השאירו אותה לבדה.
כיצד בגדו בה והלכו.
והיא,הילדה הקטנה והלא חסינה.
גדלה,ויצאה ממחבואה.
היא יצאה למסעה,לכוון הנקמה,בחזרה.
ועכשיו,הייתה היא כה קרירה וקשוחה.
והם,הם שעשו אותה ככה,הם האשמים.
הם המשיכו את חייהם,
הם היו אנשים מאושרים,עם בית,עם ילדים.
והיא נכנסה לחייהם,שוב,בחזרה.
הרסה אותם,כמו שהם הרסו.
כמו שהם נטשו,ללא רחמים.
הרגה אותם בעודם חיים.
והם לא שבו להיות מאושרים.
זהו,עכשיו היא השלימה את משמתה.
עכשיו היא יכולה לחיות בשקט.
היא הולכה לבדה.
בחיפוש אחר משימה חדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
