I was elected to lead, not to read

שקט עכשיו בגן.

דממה.

אף ילד לא פוצה פיו.

אף אחד לא אומר מילה.

כולם שותקים, מחכים,

מחכים שיבוא הרגע.

אך הרגע לא בא והם ממשיכים לחיות באשליה שהרגע יבוא.

אך הרגע לא בא והם מאוכזבים.

ושותקים.

כן, שוב שותקים.

אבל השקט אחר...

עכשיו כבר אין ציפייה.

עכשיו אולי יש שקט, אבל אין דממה.

שעון הגשם התחיל לדפוק. צמרמורת עברה בכל גופי. הרגשתי את זה מגיע, אבל התעלמתי.

את עומק מחשבתי הוא שבר, כי להתעלם כבר לא יכולתי. להתייחס הייתי חייב.

אם זה בחיוב אם זה בשלילה

ואולי, זה באולי?

את כמו השמש. זורחת, קורנת. מאירה את היום, את העולם. חושבת לא חושבת, עלי. ואם בכלל מותר לך לחשוב? האם בכלל שמש יכולה לחשוב?

זה בכלל לא משנה.

ואולי את חושבת דברים טובים? אוי. למה שתחשבי דברים טובים?

למה שתחשבי?

את לא יכולה לחשוב. אסור לך לחשוב. אסור לך לחשוב על דברים כאלה. אסור.

תישארי איתי שמש, תישארי כאן. תאירי, תזרחי. תזרחי עלי שמש.

כשאת אומרת לחבק, אני מרגיש כלוא.

כשאת צועקת, אני רוצה למות.

כשלא מתחשק לך ללכת, בא לי לבכות.

וכשאת רעבה, אני כלום.

כואב לי. נמאס לי. נשבר לי וחבל.

איני יודע עוד איך אוכל לעזור לך, כי אני חושב לעצמי שכבר איני מסוגל.

וכשאני חושב ככה, שום דבר לא יכול לשנות זאת. שום דבר לעולם.

את צבע שערך המקסים אלוהים לקח לי.

את יופי עינייך, לקחו לי הרופאים.

את מבטך היפה לקחת את ואת גופך, לקח הטבע.

כלום לא נותר לי, כלום לא נותר.