לא מזהה את עצמי כבר.
אני מודה שהשתניתי, כן, כמו כולם בגיל הזה אבל אני לא בטוחה שלטובה.
כלומר, אני כבר לא אותה אחת שהייתי לפני חודשיים ואני לא בטוחה שאני אוהבת את זה.
אני הרבה פחות תמימה, זה בטוח.
זה כאילו כל מה שפעם אמרו לנו, כמו "כשתגדלו תבינו", "כשתתבגרו תראו כמה חרא יש בחיים" וכו', באמת נכון!
וזה קורא ב"בום" כזה כשאתה הכי לא מצפה לזה.. וזה קורה כ"כ מהר.
ואני יודעת שאני לא רוצה את זה. אני רוצה להפסיק את זה ולהשאיר הכל מאחור ולהמשיך ליהיות כמו קודם.
בלי הדאגות החדשות, גם אם חלק מהחוויות החדשות הן כיפיות ומרעננות.. אתה מתמכר לזה לאט לאט ורוצה עוד ועוד ולא יכול להפסיק.
אנחנו גם בגיל כזה שאנחנו רואים את החברים שלנו וכל אחד מהם כבר בשלב אחר.
מה זה אומר? למשל, ביסודי או בחטיבה כולם היו באותם מצבים של התבגרות.. ופתאום עכשיו יש חברות שאף פעם לא יצאו עם מישהו או התנשקו, יש את אלה שבאמצע כזה ויש את אלה שכבר עשו הכל מהכל. וזה גורם לך לחשוב איפה אתה בכל זה? זה נורמלי שזה ככה, או לא נורמלי? ומצד שני אני אומרת, אני הולכת בקצב שלי.. לא ממהרת לשום מקום.
זאת תקופה מוזרה, אי אפשר לומר שלא.
הכל קורה מהר ומוזר.
אני עצמי לא יודעת איך להתנהג במצבים מסויימים. גם כשמצפים ממני ליותר ממש שאני יכולה לתת. והתירוץ? "את כבר בת 16! את מבוגרת מספיק..".
אתם לא מבינים שהגיל לא תמיד חופף את היכולות וההתנהגות? זה לא עובד ככה! פשוט לא! כאילו הם עצמם לא היו בגיל הזה.
עד הפעם הבאה,
מתבגרת בחן, שלכם - ענת 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Miss SunshinE **