חברים, הם יעמדו לצידך בטוב וברע,
יתנו לך אהבה,
לעולם לא תרגיש לבד
הם יצחיקו אותך
יעודדו אותך מתי שתיהיה ברגעים הקשים שלך
ותמיד תשמח להיות בחברתם..
אז למה אני לא מרגישה ככה?
למה כשאני נמצאת אם חברות שלי הן לא נותנות לי אהבה,הן מדברות אם ילדות אחרות,אני כן מרגישה לבד,הן לא מצחיקות אותי ומעודדות אותי ברגעים הקשים שלי, ואני לא ממש שמחה להיות בחברתן,
למה הכל חייב לקרות לי? למה אני לא יכולה להגיד להן ת'אמת בפרצוף?
למה אני חייבת לשמור הכל בבטן.. אני לא רוצה שייבצר מצב שהן לא ידברו איתי בתיכון, ועוד בהמשך.
אני רוצה ליישר את המצב כמו אנשים בוגרים ולזמן אותן לשיחה.
תאמינו לי אני לפעמים מסתובבת לבד בבית הספר מכיוון שאין לי עם מי, רכשתי לי כמה וכמה חברים השנה, אבל אני לא מסתובבת איתם ובקושי מדברת, זו הרגשה חראית להסתובב לבד, ולראות איך כולם ביחד, אז למה אני פאקינג לא יכולה לעשות את זה?
למה אני תמיד צריכה להיות שונה? למה אני תמיד צריכה להיות לבד...
אני חושבת שבגלל שאני לבד אני ככה,
בבוקר לפעמים אני צועקת, אני מתחצפת לא יודעת מה נסגר איתי, כאילו השתנתי לדמות אחרת.
אבל זהו לא עוד! אם אני אאמין אני אצליח לדבר אם החברות, לא לצעוק...
ואנשים יאהבו אותי, אבל מצד אחד אומרים שבנאדם לא צריך להשתנות כשהוא רוצה שאנשים יאהבו אותו,
לפעמים זה נכון, אבל במצב שלי זה לא.
מעבר לאנשים בשכבה,
יש לי את האנשים בצופים,
הם כל החיים שלי, המשפחה שלי, ואפשר לסמוך עליהם באמת.
זה הבית השני שלי.
אם אני אפרוש מהצופים,
לחיים שלי לא יהיו כבר טעם לחיות.
מה שאני באה להגיד פה,
שאני כל כך אוהבת אותכם,
ולא משנה מה יקרה,
אני עדיין אוהב אותכם.
יש את האנשים מהפורום 3>>
הם מתוקים,וחמודים,ומצחיקים
למרות שאני בפורום כמעט שבועיים וחצי או שבוע וחצי,
אני מרגישה כאילו אני כבר חלק מהם, ואני מכירה אותם
כאילו הם המשפחה שלי,
אם אני עצובה, ואין לי אם מי לדבר,
ואינני רוצה לפתוח בבלוג פוסט מכיוון שאני יודעת שיכולים להיכנס אנשים שלא יעזור להם לקרוא.
אני רושמת בפורום,
והם עוזרים לי,
ומנסים לשמח אותי.
אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיכם3>
פוסט זה נכתב מהלב..
אם קראתם תודה
אם לא לא נורא
3>
אור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Angeles Del Mundo
