אתמול. ערב. יום זיכרון. צופים. טקס. ילדה מחייכת באמצע הצפירה.

אני מהאנשים שלא מרכינים את הראש, ולא מתוך זלזול.. אני פשוט שונה מכולם ונוח לי להתייחד איתם בראש ניצב.

אני מקשיבה לרוח.. מסתכל על גרגירי החול בין זוגות הנעליים והרגליים של האנשים העומדים לידי... וכל גרגר הוא בעצם אדם..

שלאט לאט נסחף עם הרוח...

לפעמים אני בוכה... ולפעמים גם לא... תלוי עד כמה אני באמת שייכת באותו רגע...

עוצמת את העיניים ופותחת לסירוגין...

ואם יש משהו שמעצבן אותי הוא לראות אנשים מזלזלים..

אתמול.. כשנשמעה הצפירה.. העברתי בצורה שיטתית את עיניי מעל לראשי האנשים.. והייתה שם ילדה, בת 9 בערך והיא חייכה..

חיוך מפגר, דבילי, עילג, אינפנטילי..

ורציתי לצעוק עליה : "ילדה מטומטמת ! לא למדו אותך לכבד אנשים?! לא הסבירו לך שאנשים מתו בשביל שאת תהיי פה היום?!"

אבל לא עשיתי את זה...

שרתי שלושה שירים בטקס... עליתי צרודה לבמה כי לא יכולתי להבריז... שרתי את "החול יזכור" ובקושי הגעתי לצלילים הגבוהים..

אחרי כמה קטעים עליתי שוב ל"יש פרחים" והתבלבלתי במילה... דבר שהוביל לבכי שוטף מיד בתום השיר..

ולשיר הסיום.. "חורף 73" אספתי את עצמי ונתתי ביצוע חזק... חלק אמרו שאפילו מצמרר...

מגעיל אותי לחשוב שיש אנשים שכל כך רוצים לרעתנו.. שנהנים מצבע אדם.. מצבעו הצועק.. מהריח שלו... החריף..

מהפרצופים השחוקים והפצועים ואתם מסתכלים עליהם ויודעים שאתם רואים רק חלק... חלק קטן מכל מה שעבר על האנשים האלה..

ואני יודעת שכבר נמאס לכם לקרוא קטעים כאלה... כי כ-ו-ל-ם מדברים על שלום...

אז, איך ? איך אתם מסבירים את זה שאנחנו עדיין עמוק עמוק בעיצומה של מלחמה ?!

ובנימת סיום, שיר שכתב נהר שניר והלחין שלמה גרוניך שאותו אני מכירה באופן אישי והוא חבר אותי לשיר המדהים הזה :

אויר, תנו לי קצת אוויר לנשום

המנהרה כה אפלה, בדרך לשום מקום

אור, תנו לי קצת אור לראות

המלחמה מחניקה מעוורון ודמעות

שביר, העולם כה שביר

בגוף בלב בעצמות, והראש בקיר

חיים - תנו לי רק לחיות ולהיות

תנו לי את חיות הבר, פרחים וחלומות

ד-י  ל-מ-ל-ח-מ-ה-!

עכשיו לחלק הקשה

עכשיו לתת ידיים לאחים שהיו לצל

עכשיו ללמוד לשכוח,

לא לקחת לא בכוח

עכשיו ללמוד לסלוח

אוהב

לא שונא

חי

לא מת

אחים באמת

בינך וביני הרי נדע

שנינו באנו משם, שנינו זורמים אל הים

מכאן למעלה מכאן לשם

הכל אחד

באמת, תם כל טעם

לשפיכת הדם !