פרק 27

היא:

"רואה זה היה מהיר! בררר קר לי!" אמרתי אחרי שיצאתי מהמקלחת ונכנסתי בזריזות לחדר.

לקח לי שניה להבחין בזה שורוניקה בוכה ומחזיקה בידיה את המכתב שכתבתי לביל.

טיפשה. למה לא זרקת אותו? חשבתי לעצמי והייתי בהלם. השם שלו היה כתוב שם? לא הוא לא היה...מה רשמתי שם? ניסיתי להיזכר אך ללא הצלחה.

"א-אני יכולה להסביר." אמרתי בשקט וחיזקתי את קשירת המגבת.

"אני לא ידעתי שככה את מרגישה." ורוניקה אמרה וקמה מהמיטה לקראתי.

"אני מצטערת." השפלתי את ראשי.

"אין לך על מה להצטער. לחשוב שאחרי כל מה שבן עשה לך את עדיין מרגישה ככה."

בן?! מה בן!?

"ב-בן?" אמרתי והתפלאתי שעל זה היא חשבה.

"כן! זה ברור שהמכתב היה בשבילו. איכס מניאק מגעיל...לא מגיע לו בכלל שתפזלי לכיוון שלו..." היא אמרה וחיבקה אותי.

כן ממש...אם רק היית יודעת. הרגשתי כ"כ רע. גם אחרי המקלחת הרגשתי מטונפת יותר מאי פעם.

"אבל מאמי למה בכית?"

"פשוט ריגשת אותי. זה הכל." ורו אמרה וניגבה את דמעותיה.

"הבהלת אותי.." אמרתי ופניתי לארון.

-

ביל שכב על המיטה בחדרו וניסה לחשוב מה לעשות עם לאנה וורוניקה.

איך התאהבתי בך ככה בלי להכיר אותך? איך? הוא חשב לעצמו כשנזכר בלילה שבילה עם לאנה.

חיוך עלה על פניו והוא פנה לקחת את הפלאפון מהשידה.

-# אוהב המון ומתגעגע. דברי איתי כשאת יכולה #- הוא שלח ללאנה הודעה ומיד קיבל הודעה חדשה.

-# אני גם מתגעגעת אלייך. מתי אני רואה אותך? ורו. #-

הוא הסתכל על המסך וניסה להבין.

מה עשית?! הוא גער בעצמו.

מה אני אומר לה עכשיו? אני לא מאמין שהתבלבלתי ככה.

-# מחר.#-  הוא ענה לה וזרק כרית שפגעה במנורה שהייתה מונחת על השולחן.

המנורה נשברה וביל התיישב על השטיח בחדר והרגיש חסר עונים.

"יופי דביל." הוא אמר לעצמו.

הוא חייך שוב כשהבין כמה מטופש מצידו היה לטעות ולשלוח את ההודעה לורוניקה במקום ללאנה והחליט להתקשר אליה הפעם.

"יאססס?"

"יפה?" ביל אמר בהיסוס ושמח לשמוע את קולה של לאנה.

לאנה שישבה עם הוריה בסלון ושמעה חוויות מהנסיעה קמה והלכה לחדר.

היא סגרה את הדלת והתיישבה על הכיסא ליד המחשב כשתמונה של ביל מול פניה.

"כבר חשבתי אתה דופק זורק." היא אמרה וצחקה.

"לא זה התאום שלי."

"נבהלתי לרגע. אז נו, מה שלום הסולן של הלהקה המצליחה?"

"אני מוקף כרגע במעריצות שוות בטירוף, אז אני מניח שמצויין!" הוא אמר ושניהם צחקו.

"אז אני מבינה ששתי בנות לא מספיקות לך." לאנה אמרה בצחוק אבל מיד התחרטה.

סתומה. היא התעצבנה על עצמה שאמרה את זה.

"כן בקשר לזה.."

"א-אני לא התכוונתי לזה ביל."

"לא זה בסדר. זה לא כאילו שיקרת או משהו." הייתה שתיקה קצרה.

"מחר בלילה אני עוזב את צרפת." ביל אמר פתאום בקול מצטער. הוא ידע שהוא לא יראה את לאנה להרבה זמן כשיעזוב את צרפת.

לאנה הרגשה דמעה חמה זולגת על לחיה. היא ידעה שביל לא יישאר לנצח בצרפת אבל זה בא לה בפתאומיות. המחשבה שהוא יהיה רחוק ממנה הכאיבה לה יותר ממה שהיא חשבה.

"אה. אתם חוזרים לגרמניה?" היא שאלה בשקט וחנקה את הבכי.

"כן...אנחנו נופיע שם כמה הופעות ואז נתחיל לעבוד על שירים חדשים."

"הבנתי."

"לאנה אני רוצה לראות אותך לפני שאני עוזב." ביל אמר לה בשקט ולקח נשימה עמוקה.

השניים סיימו את השיחה וקבעו מקום ושעה כדי להיפגש.

שניהם הלכו לישון בהרגשה של ריקנות, בידיעה שמחר הם יצטרכו להיפרד לזמן ממושך.

-

הוא:

קמתי מוקדם בבוקר יום שלישי והלכתי לבריכה.

הייתי חייב להוציא את העצבים שלי על משהו, והחלטתי להתיש את עצמי בשחייה.

אחרי זה נפגשתי עם הבנים לארוחת בוקר.

"זה רק אני או שאתמול לקחת שתי בנות לחדר?" גיאורג אמר לטום וניסה לקלף את הביצה.

צחקתי. הוא ממש הסתבך איתה.

"אה-הא." טום אמר גאה בעצמו.

"הצבתי להן אולטימטום. או שהן מתחלקות בי בניהן או שאף אחת לא מקבלת כלום."

"תעשה טובה לא על הבוקר." אמרתי וקיוויתי שהפעם טום יחסוך בפרטים.

"קנאי." הוא אמר וצחק.

"שתוק זונה."

"ומה א-ת עשית גוסטי?" טום פנה לגוסטב וחייך.

"גם גוסטי היה אתמול עם מישהי!"

"אוהוווווווווו!" אמרנו אני וטום ביחד וגיאורג טפח על כתפו של גוסטב.

"אתם מדברים כאילו עברו שנתיים."

הוא אמר והבנים צחקו. הבנתי שהם מתכוונים אליי.

"לא לא לא רגע." טום מיהר לעצור אותם.

"סתום." אמרתי ודחפתי לטום פנקייק לפה.

ידעתי מה הוא הולך להגיד.

הוא בלס את הפנקייק ומיהר להמשיך.

"אתם לא זוכרים שמלפני יומיים הוא לא ישן במלון?" הוא אמר והבנים הסתכלו עליי בחיוך.

לפני שהספקתי להגיד משהו, פגעה לי חביתה על המצח.

"זה שהפנקייק היה טעים זה לא אומר שהיית צריך לדחוף לי אותו!" טום אמר וצחק.

"אחח ימניאק!" אמרתי וזרקתי לו ת'חביתה על הראסטות, אבל חצי ממנה עף על גוסטב.

"מה אני קשור יקיפוד!" גוסטב אמר וזרק עליי סלט.

"גוסטטטב!" גיאורג צעק עליו וזרק עליו את הביצה הקשה שהייתה נראית כאילו עברה התעללות.

עוד לפני שהספקתי לצחוק כבר הייתה מלחמת אוכל בחדר.

-

11:47 לפני צהריים.

היא :

ישבתי לארוחת בוקר-צהריים עם ההורים שלי וניסיתי לחשוב אם לספר להם על ביל או לא.

זה בכלל רציני? באמת יצא מזה משהו? חשבתי לעצמי וניסיתי לבדוק את העניין מכל הצדדים.

"חמודה?" קולו של אבא שלי הוציא אותי ממחשבותיי.

"הא?" אמרתי וחייכתי.

"בדיוק סיפרנו לך על החנות ההיא, שהכול שם בא באריזות גדולות."

"כן כן שמעתי, יש כאלה גם בארה"ב לא?"

"נכון. ועכשיו זה גם הגיע לאירופה. הכול שם בגדול."

"האמריקאים רוצים שגם אירופה תשמין איתם." אמא שלי אמרה וצחקנו.

"אז מה עשית כשלא היינו פה?, עד כמה שאני רואה הבית שלם ושום דבר לא חסר בו."

"סתם אתם יודעים..הלכנו להופעה של טוקיו הוטל שהייתה פה."

"אהההה, גם את נדבקת בטוקיומאניה אני מבין."

"הקאוליצים האלה, שיגעו את הצרפתיות אני אומרת לכם!" אמא שלי אמרה וצחקה.

"נכנסו בחינם." אמרתי בשקט וחיכיתי לתגובה שלהם.

"בחינם? ואת רוצה לשתף אותנו בזה?"

"אה-הא. נכנסו למבנה מכניסה שהייתה מאחורה ואז הצלחנו להיכנס לאולם הופעות והסולן עצמו נתן לנו להישא.." התחלתי לספר אבל הוריי מיהרו לקטוע אותי.

"הצלחנו? מי זה הצלחנו?" אבא שלי חייך.

"הסולן? קאוליץ!?" אמא שלי נדהמה.

"הוא דיבר איתך?" היא המשיכה לשאול.

"הלכתן בלילה?"

"אולי תתנו לי להמשיך לספר?!"

הם שתקו וצחקנו.

"אז ככה..."

התחלתי לספר להם ואמא שלי הייתה בשוק. היא תמיד חיבבה את הלהקה והייתה גאה בי על שהגעתי לכזה "הישג" איתם.

אבא שלי צחק כשסיפרתי על כל מה שהיה באולם. אם הוא רק היה יודע שגם התעלפתי.. חשבתי וחייכתי אליהם.

"ובקיצור, אני עכשיו בערך פחות או יותר בקשר איתם." אמרתי והורי הפנו אלי את מבטיהם.