פרק 72

 פרק אחרון.

 

הוא:

טום הגיע לחדרי עם חבילת מכתבים בכתב ידו.

בהתחלה לא ממש הבנתי מה זה אבל אחרי עיון דיי קצר בהם הבנתי שאת כולם כתבה לאנה.

קראתי כל מכתב ומכתב ודמעות הציפו את עייני.

אחרי זמן לא קצר, הוצאתי מהשידה ליד את המעטפה שהכנתי לילה לפני.

מעטפה לבנה עם סרט אדום קשור עליה, נראתה מושלמת.

נרדמתי לקצת יותר משעה וכשקמתי החלטתי ללכת לדבר עם טום.

דפקתי על דלת חדרו ולקח לו קצת זמן לפתוח.

"מי זה?!"

"זה ביל! תפתח כבר!" צעקתי והסתכלתי לצדדים לבדוק אם יש עוד מישהו במסדרון.

"כמובן! איך לא חשבתי על זה קודם...אתה יודע, יש לי מזה דה ז'וו"

"לא מעניין. אתה יכול לפתוח את הדלת?"

"תן לי לספר לך...אתה שוב לא רואה את השלט 'נא לא להפריע!'"

טום בהתחלה דיבר איתי בצורה רגועה ואחרי זה החל לצעוק.

לא היה לי כוח להתווכח איתו אז לקחתי את השלט והעברתי אותו שני חדרים ימינה.

"טוב טום אין לי מושג על מה אתה מדבר, אין כאן כלום! תפסיק למשוך זמן ותפתח לי את הדלת!"

"על מה א-ת-ה מדבר?" טום פתח את הדלת מבוהל, הסתכל על הידית ואז עליי.

"מה עשית...?" הוא שאל אותי ועשה פרצוף חושד.

"כלום, נשבע לך." שיקרתי והשתדלתי לא לצחוק.

"היה קשה לך לשים חולצה?" הסתכלתי על טום וראיתי שהוא כמעט ולא לבוש.

טוב בא לענות לי אבל קול של בת נשמע מאחוריו.

"טוב..טום אני..אני ילך עכשיו." ורוניקה הגיעה מאחוריו ודיי הופתעתי לראותה אחרי כל הזמן הזה.

היא לא השתנתה הרבה, אולי התייפתה.

"ב..ביל. היי!" היא נופפה לי באיטיות והיה נראה שהופתעה לראות אותי.

"היי..מה קורה?" אמרתי בחיוך ולמרות שורוניקה הייתה זו שעמדה מולי,

כל שיכולתי לחשוב עליו הייתה לאנה.

רציתי לשאול אותה מה איתה אבל בסוף החלטתי שלא כדאי והעדפתי לשתוק.

"אני ידבר איתך מאוחר יותר?" טום חיבק את ורוניקה והסיט את שערה אחורה.

זה הזכיר לי שאני הייתי עושה בדיוק אותו הדבר ללאנה.

ורוניקה הנהנה ונישקה את טום נשיקה קצרה, חייכה אליי והתקדמה לעבר המעליות.

"אפשר סוף סוף להיכנס?"

"אחרי שהיא הלכה בגללך, כאילו שזה ישנה משהו." טום רטן ואני החזרתי לו חיוך.

נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה.

"עכשיו ברצינות ביל, היה שלט או לא היה?" הוא שאל אותי ונעמד מולי כשידיו שלובות.

"נו מה אני סתם יגיד לך? לא היה כלום על הדלת.." אמרתי והנדתי את ראשי לשלילה,

כאילו לא מבין בכלל על מה הוא מדבר.

"צרפתים מניאקים....טוב מה רצית?"

"מידע." עניתי וטום הסיט את ראשו הצידה.

"מה לא מובן? אני רוצה לדעת מה עם לאנה..."

הוא הנהן קלות והתיישב על כיסא מולי.

"המכתבים לא היו ברורים מספיק?" הוא שאל אותי למרות שידע שהם לא.

"כאילו שאתה לא יודע את התשובה. טום אני..אני חייב לדעת מה איתה." אמרתי ונאנחתי.

חוסר הידיעה על מה שעובר עליה שיגע אותי.

"אם אני אומר לך משהו, לא שמעת את זה ממני...ורוניקה תשחת אותי!"

טום הצביע לכיווני כאילו מזהיר אותי מראש והיה נראה שהוא נכנע לבקשתי.

"מבטיח."

"ואחרי שאני מספר לך אתה יוצא מהחדר ונותן לי להתארגן לנסיעה?"

"נו כן, תספר לי כבר!"

 

-

 

היא:

קמתי למחרת קצת לפני הצהריים.

הדבר הראשון שעשיתי עוד לפני ששטפתי את פניי היה לפתוח את החלון בחדרי ולהסתכל החוצה לרחוב.

הכל היה נראה יפה יותר בפריז, אפילו אנשים לא מוכרים קיבלו פתאום משמעות.

"אין כמו הבית.." מלמלתי בעייפות והתקדמתי אל עבר המקלחת.

רחצתי את פניי כשאימי פתחה את הדלת.

"או-ת ל-א בו-עו-ב-דה?" אמרתי בפה מלא משחת שיניים.

"אנחנו פה רק יום אחד. אני מתחילה שבוע הבא." היא ענתה לי וחייכה.

שטפתי את פי ממשחת השיניים והעברתי מעט מים על פני כשהבנתי שאימי עדיין עומדת בכניסה למקלחת.

"מה פשר החיוך?" ניגבתי את פניי ושאלתי אותה.

"חשבתי לחכות עם זה למחר אבל...זאת לא נחשבת מתנת יומולדת ככה ש..." היא אמרה והושיטה לעברי קופסה.

"מה זה?" יצאתי מהמקלחת ואימי עקבה אחריי לחדרי.

"תפתחי.."

הסרתי את העטיפה מהקופסה ולהפתעתי זה היה מכשיר פלאפון חדש.

"תודה!" צעקתי בהתרגשות וקפצתי עליה, מנשקת ומחבקת אותה.

ידעתי שאני צריכה לקבל פלאפון חדש אבל לא חשבתי שזה יקרה כ"כ מוקדם.

"תשימי לב שזה מספר שונה לגמרי, אל תתבלבלי." היא ליטפה את ראשי ונתנה לי נשיקה קטנה.

"אוקי...תודה אמא." עניתי ואחרי מספר דק' הייתי לבדי בחדר.

פתחתי את הקופסה והוצאתי משם את הפלאפון, מכניסה אותו לטעינה.

"אחלה בוקר..." מלמלתי בחיוך והעברתי מבט נוסף מהחלון.

 

-

 

יום אחרי.

 

ביל ישב עם הלהקה בחדר האוכל בשעות הצהריים.

אתמול הם הצטלמו לתוכנית אירוח צרפתית במרחק שעתיים מפריז ומחר הם כבר ייסעו להופיע בליון.

כולם אכלו ורק לביל לא היה תאבון.

הוא שיחק עם האוכל שהיה בצלחתו וראשו היה מלא במחשבות.

"ביל?" גיאורג שם לב לכך וקטע את מחשבותיו.

ביל הרים את עיניו אל גיאורג ולאחר מכן הסתכל על טום וגוסטב.

"הכל בסדר?" גוסטב שאל אותו ואכל קצת מהספגטי שהיה בצלחתו.

"כן..." ביל הנהן, ענה לו בשקט והוריד את עיניו חזרה לצלחת.

טום לא אמר כלום.

הוא רק הסתכל על ביל וכבר ידע את הסיבה למצב רוחו הירוד.

"מחרתיים יש ללאנה מסיבת יומולדת או משהו כזה..." טום אמר אחרי שהשביע את ביל.

"מה?" ביל שאל אותו בתימהון ונעמד על רגליו.

"מה לא מובן..? יש לה עוד יומיים יומולדת ו..חוגגים לה אותה מן הסתם.."

"אתה יודע איפה..?"

"כן...בבית קפה של ההורים של לוסי לפי מה שהבנתי. הייתי שם עם ורוניקה..מקום נחמד."

טום ענה לביל וקם מהכיסא גם הוא.

"מתי?" ביל המשיך לשאול שאלות נוספות ולא התכוון להפסיק.

"בסביבות 8-9...זה לפחות מה שהבנתי מורוניקה."

הוא לא הוריד את עיניו מביל וניסה להבין על מה הוא חושב שאותו הרגע.

תלך לשם ביל...פשוט תלך...הוא חשב בליבו וקיווה שזה מה שיעשה אחיו.

לא פעם הוא וורוניקה דיברו על ביל ולאנה והיה נראה שהדברים בין השניים האלה לא הולכים להסתדר בקרוב.

"ורוניקה!" טום אמר בקול והבנים הסתכלו עליו מופתעים.

"מה עובר עלייך?" גיאורג סובב אליו את ראשו.

"אני חייב ללכת..." הוא אמר וקם מהשולחן לכיוון היציאה מחדר האוכל.

"כן קאוליץ, לאן בדיוק?" דיויד מיהר לעצור אותו לפני שהמשיך.

"ורוניקה..." טום ענה לו באדישות למרות שמיהר.

"הכללים ברורים נכון..?"

"הרי אתה יודע שכן אז למה אתה סתם מעכב אותי!?" הוא רטן ושילב את ידיו.

"תשמור על עצמך. כשאתה צריך שיבואו לאסוף אות-" דיויד התחיל אבל טום קטע אותו.

"אני יתקשר. כן בסדר.."

 

ביל הרים את מבטו מהצלחת וצפה בטום יוצא מחדר האוכל.

הוא ידע שטום לא סתם הולך לורוניקה, הוא הולך לעזור לה וללוסי בהכנות של המסיבה.

בינו לבין עצמו הוא התלבט אם ללכת לבית הקפה, לגשת ללאנה או סתם להסתכל מבחוץ.

"אני אומר, תלך." גוסטב קטע את מחשבותיו וביל הפנה אליו את מבטו מופתע מעט.

"גם אני. אחרת בחיים לא תדע מה יהיה." גיאורג חיזק את דעתו של גוסטב.

"אתם חושבים?" ביל שאל והיה נראה כי הוא מהסס לעשות זאת.

"אנחנו בטוחים ביל...יש הזדמנויות שאסור לפספס."

"גוסטי צודק. אל תשכח שמחר אנחנו כבר לא פה."

 

-

 

בבית הקפה הכל כבר היה מאורגן להגעתה של לאנה.

השעה הייתה כבר 6 וחצי והיא החלה להתארגן לפי בקשתם של הוריה.

הם אמרו לא להיות מוכנה בשעה שמונה כי הם הזמינו מקום במסעדה.

תחילה, היא נכנסה להתקלח והקציבה לעצמה חצי שעה.

היא התיישבה באמבט וזרם המים החמים שירד על גופה גרם לה להירגע קצת מכל הלחץ.

היא החלה לחשוב שוב על ביל, תוהה אם היא תראה אותו לפני שיעזוב את פריז.

אחרי רבע שעה שהייתה מתחת לזרם המים סתם וחשבה על ביל היא מיהרה לחפוף את שיערה ולהסתבן.

כשיצאה מהמקלחת היא לקחה את אחת המתנות שקיבלה יומיים קודם מלוסי וורוניקה, שמלה.

עוד לפני שראתה את השמלה מלפני יומיים לוסי הצליחה לשכנעה אותה ללבוש אותה ליום הולדתה.

לשמלה היה מצורף כרטיס ברכה ובו נכתב "לכל דבר יש סיבה. לא סתם קנינו אותה."

הייתה זו שמלה שחורה בעלת כתפיה אחת עבה שנתמכת בצוואר.

השמלה הייתה צמודה באזור החזה ומשם נהפכה רופפת עד לקו הירכיים שנצמד גם הוא.

כל זה בשביל ארוחה משפחתית...שיהיה...

לאנה לבשה את השמלה וחייכה למראה כשראתה איך היא מחמיאה לגופה.

באותו הרגע היא אמרה בליבה תודה לורוניקה ולוסי על השמלה המדהימה שקנו לה וידעה שהיא לא תתחרט אם תשמע בקולן.

היא עברה בין הארגזים הנותרים וחיפשה מסרק לשיערה שעוד היה רטוב וספוג במים.

לבסוף, אחרי קצת יותר משעה של התארגנות היא הייתה מוכנה ומסודרת ליציאה.

 

-

 

"ששששש! דיברתי עכשיו עם רייצ'ל והם כבר יצאו לכאן!" לוסי ניסתה להשתיק את כולם.

"הכל מסודר?" היא שאלה את ורוניקה שבדיוק תלתה את שרשרת הבלונים האחרונה.

"עכשיו כן." ורוניקה ירדה מהכיסא וסידרה את שמלתה.

"איך שהיא הולכת להתרגש!!!" היא דיברה עם לוסי ושתיהן החלו לקפוץ.

דלת בית הקפה נפתחה והבנות הפנו את ראשן לראות מי מגיע.

"חשבתי ש.." ורוניקה הסתכלה מופתעת מעט.

"כן, שכחתי להגיד לך. אין לי מושג מי אמר לו..הוא פשוט ידע." לוסי הנידה את ראשה

וניסתה לחשוב מי יכל לדבר על מסיבת ההפתעה.

"יפה איך שארגנתן את המקום." בן התקדם לעברן והסתכל קצת מסביב.

השתיים הסתכלו עליו, ורוניקה עם פרצוף נגעל ולוסי עדיין הייתה מופתעת.

"לא רק אנחנו..כולם עזרו.." היא אמרה וסקרה את מראו של בן.

"נו כמעט...כולם חוץ ממך..." ורוניקה הוסיפה ונראתה עצבנית יותר עם כל רגע שעבר.

"אל תדאגו..הבנתי את הרמז. רק באתי לראות את לאנה."

בן אמר בחיוך ולא נרתע מהפרצופים של השתיים.

"היא צריכה להגיע כל רגע..." לוסי ענתה לו בצורה יבשה.

"שכחנו ממנה לגמרי! כבו את האורות! כבו את האורות!" ורוניקה צעקה

ואחרי שתי שניות כל האורות פרט לאור המטבח היו כבויים.

"לא צריך לכבות את האורות...לאונרדו אמר לי שהם כיסו לה את העיניים." לוסי צעקה בחזרה וחיפשה עם עיניה את ורוניקה.

"אהה...תדליקו אורות! תדליקו אורות!" ורוניקה צעקה ומיד אחר-כך החלה לצחוק.

"שששש! הינה היא!" בן השתיק אותן מה שלא מצא חן בעיניהן, וכולם מיהרו לשתוק גם הם.

דלת בית הקפה נפתחה ולאנה נכנסה כשעיניה מכוסות.

"היא מדהימה..." הוא מלמל בלחש לעצמו אבל לוסי וורוניקה שמעו אותו ושלחו אליו מבט זועם.

"ששש.."

"לאן הבאתם אותי?!" לאנה נראתה שולחת את ידיה קדימה וניסתה לאחוז במשהו.

רייצ'ל ולאונרדו תמכו בה וצחקו מעט.

"שלוש...ארבע..." רייצ'ל החלה לספור בזמן שלאונרדו הוריד מלאנה את כיסוי העיניים.

"ו...!"

"הפתעה!!!!!!!!!!!" כולם צעקו ביחד ולא הייתה מופתעת מלאנה באותו הרגע.

 

-

 

היא:

כשירדתי למכונית הורי כיסו את עיניי ואמרו שמצפה לי הפתעה.

כל הנסיעה שאלתי שאלות וניסיתי לגלות לאן בדיוק לוקחים אותי.

אני משערת שאחרי 20 דק' נסיעה הגענו ליעד.

חיכיתי שאבי יפתח את הדלת ויעזור לי לצאת ולאחר מכן הובלתי על ידיו, משתדלת שלא ליפול עם הנעליים.

"כל זה בשביל ארוחה..?" אמרתי וניסיתי להציץ מהכיסוי אבל ללא הצלחה.

"כנסי.." אמא שלי אמרה והרגשתי משוב רוח של דלת נפתחת לפניי.

נכנסתי בזהירות פנימה והייתה לי הרגשה מוכרת.

"לאן הבאתם אותי?!" שאלתי והושטתי את ידי קדימה, מחפשת רמז שיגיד לי איפה אני.

הורי ספרו יחדיו והסירו מעליי את כיסוי העיניים.

"הפתעה!!!!!!!!!!" שמעתי קולות צועקים ומצמצתי עם עיניי עקב סנוור האור הפתאומי.

כשהבנתי מה קורה הייתי כ"כ מופתעת, הסתכלתי על כל החברים שבאו.

באותו הרגע הבנתי למה גם המקום הרגיש לי מוכר, היה זה לא אחר מבית הקפה פלואור.

חברים התחילו לקפוץ עליי מכל כיוון, הרעיפו נשיקות, ברכות וחיבוקים...זה נתן לי הרגשה טובה.

אחרי שורוניקה ולוסי בירכו אותי עיני קלטו את בן בין כולם.

הוא ניגש אליי והיה נראה מדהים, אני מודה שהחצי שנה רק הטיבה עימו.

"מזל טוב..." הוא אמר עם חיוך מקסים על הפנים, מושיט לעברי חבילה קטנה.

"לא היית צריך.." אמרתי והרגשתי איך אני מתחילה להסמיק.

פתחתי את החבילה ובתוכה הייתה שרשרת כסף עם תליון מדהים של לב.

הרגשתי איך מבטיהן של ורוניקה ולוסי נעוצים בנו וידעתי שהן לא מרוצות מהנוכחות שלו...

גם אני הייתי מופתעת מכך שהוא הגיע.

"ת..תודה." אמרתי וחיבקתי אותו.

באתי להתנתק ממנו כשעיניי קלטו מישהו שנראה כמו ביל עומד מחוץ לבית הקפה.

"את מדמיינת.." מלמלתי לעצמי אבל אז ראיתי אותו מרכין את ראשו

"מה?" בן שאל אולי והבנתי שהוא שמע אותי.

"אמרתי שהשרשרת..מהממת." חייכתי והתנתקתי מחיבוקו, התקדמתי אל עבר כניסת בית הקפה.

לוסי וורוניקה עצרו אותי בדיוק כשפתחתי את הדלת.

"תחשבי לא היו תמונות מעולם."

"הוא אוהב אותך..."

כל אחת זרקה לעברי משפט וחיבקתי אותן.

"אני יודעת.." אמרתי בשקט ויצאתי מבית הקפה.

עברתי את הפינה והסתכלתי עליו עומד שם, כפוף כולו.

זה לא היה רק הדמיון שלי, ביל באמת עמד שם...לא סתם עוד הזיה.

"ב..ביל?" אמרתי בשקט והוא הפנה את מבטו אליי.

יכולתי לראות שהוא הופתע מנוכחותי ועיניו נצצו מדמעות.

התקרבתי אליו בהיסוס וחיבקתי אותו באיטיות.

הוא העביר את ידו על שיערי ונשימתו נהייתה כבדה יותר.

"את..את יפיפייה. מזל טוב.." הוא אמר לי בקול רגוע, קצת מגמגם, והביט אל תוך עיניי.

העברתי את כף ידי על פניו ברפרוף, מנקה את האיפור שנמרח מעט.

"עבר הרבה זמן..." קולי היה חלש ודמעות החלו לעלות בעיניי.

"יותר מידי לאנה...יותר מידי." הוא הנהן ואמר בשקט.

"ביל..אנ-" התחלתי אבל הוא קטע אותי.

"אל...אל תגידי כלום."

הנהנתי קלות ולא הסרתי את מבטי מעיניו, הרגשתי איך אני טובעת בהן.

"לאנה אני..אני מצטער. אני יודע שעשיתי דברים ש...שפגעו בך ואני מבטיח להס..להסביר לך הכל,

לענות לך על כל השאלה. יש לי רק בקשה אחת."

"כל דבר.." אמרתי בשקט והתאפקתי שלא לנשק אותו.

הוא העביר את ידו על פניי בעדינות ונתן לי כרטיס לחדר במלון.

"תהיי שם בשעה 11...אני..אני חייב לדבר איתך."

"אוקי...אני יגיע." הנהנתי וניגבתי את עיני.

ביל החזיר לי הנהון ונשק קלות לראשי.

הוא התנתק ממני והחל ללכת לכיוון מכונית שחורה שהגיעה באותו ברגע כאילו משמיים.

נשארתי לעמוד ככה שניה עם הגב אליו, מביטה בכרטיס.

נשמתי עמוק ואז הרגשתי את מגע ידו על כתפי.

"שכחתי משו.." שמעתי אותו אומר מאחורי.

הסתובבתי אליו עם הבעה שואלת על פניי והוא פשוט נישק אותי נשיקה ממושכת.

כרכתי את ידי סביב צווארו וחיוך עלה על פניי תוך כדי שהוא נישק אותי.

שפתיו היו רכות ועד לאותו הרגע אני לא חושבת שהבנתי כמה באמת היה חסר לי המגע שלהן.

התנתקנו אחד מהשנייה והוא ליטף את פני במהירות לפני שהלך שוב.

"אני אוהב אותך." הוא אמר לי והסתובב.

 

-

 

השעה הייתה כבר אחת בלילה שלאנה הגיעה לחדרו של ביל.

היא קיוותה שהוא יבין את סיבת האיחור שלה, המסיבה נמשכה הרבה יותר זמן משחשבה שתהיה.

חיוך עלה על פניה כשהכניסה את הכרטיס בדלת החדר ונזכרה איך ורוניקה ולוסי שמחו כשסיפרה להן.

"ביל..?" היא נכנסה אל החדר וחיפשה אותו עם עיניה.

"מתוק שלי..." לאנה אמרה בשקט כשראתה אותו ישן על המיטה עדיין לבוש ומאורגן.

היא התקדמה אליו ושמה לב לכך שבידו הימנית הייתה מעטפה לבנה עם סרט אדום.

היא העדיפה לא להעיר אותו כי הוא היה נראה לה עייף אז כל שעשתה היה

לקחת את המעטפה מידיו ולהתיישב על הכורסה בחדר.

רגליה היו על הכורסה, מקופלות אל ביטנה, ובמשך חצי שעה לאנה רק העלתה השערות לתוכן המעטפה.

למרות שמחשבותיה עסקו במעטפה, עיניה היו מרוכזות רוב הזמן רק בביל, היא לא יכלה להסיר אותן ממנו.

הוא היה שליו כשישן ונראה קצת שונה, בוגר יותר.

מבחינת לאנה ביל היה כמו מתנת יומולדת, יותר טוב מהחזרה לפריז.

הדקות עברו לה לאט, כשהיא מסתכלת על ביל וחושבת על המעטפה,

וברגע אחד היא החליטה ללכת לשכב לידו.

היא חלצה את נעליה בשקט והסירה מעליה את הג'קט כששמעה את קולו.

 

-

 

הוא:

השעה הייתה 9 בערב ולאנה עדיין לא הגיעה.

התהלכתי בחדר עם המעטפה ביד במשך שעתיים ורק שיננתי את מה שאני יגיד לה כשהיא תיכנס.

הכל היה כבר מתוכנן לי בראש, לא היה מצב שמשהו ישתבש.

"איפה את...?" דיברתי עם עצמי והשעה הייתה כבר 11.

התיישבתי על המיטה והחלטתי לחכות לה ער אבל בלי לשים לב נרדמתי כשהמעטפה בידיי.

 

כעבור שעתיים.

 

"היי..." התעוררתי ושפשפתי את עיניי כדי להיות בטוח שזאת באמת לאנה בחדר.

"מתי...מתי הגעת? יכולת להעיר אותי.." התרוממתי וחיפשתי עם עיני את המעטפה,

אבל היא לא הייתה אפילו באזור המיטה.

לאנה שעמדה במרכז החדר, לבושה באותה שמלה שחורה מדהימה,

התיישבה על הכורסה עם חיוך קטן על הפנים.

"ביל," היא אמרה בשקט והפניתי את מבטי אליה, המעטפה הייתה בידיה.

"מה זה..?" היא העבירה את המעטפה מיד ליד והסתכלה עליי ומיד אחרי זה על המעטפה.

"לא הייתי מסוגלת לפתוח את זה בעצמי אז...אני פשוט ישבתי כאן וחשבתי על כמה שאני אוהבת אותך.."

"אוקי.." התקרבתי לקצה המיטה ולא יכולתי להסתיר את ההתרגשות.

"רציתי שזאת תהיה הפתעה..אבל," ירדתי מהמיטה והתיישבתי על ברכיי מול לאנה שהייתה על הכורסה.

"לאנה אני אוהב אותך, ואני רוצה שנמשיך להיות ביחד לנצח, בלי פרידות ובלי ריחוק,"

לקחתי מידיה את המעטפה ופתחתי אותה לאט.

התחלתי להוציא באיטיות שני כרטיסי טיסה לארה"ב כשלאנה הפסיקה אותי.

"חכה רגע, טוב?" היא תפסה את ידיו ועצרה אותי מלפתוח עוד את המעטפה.

 

-

 

"חכה רגע, טוב?" לאנה מיהרה לתפוס את ידיו של ביל ולסגור בחזרה את המעטפה.

"אני יודע שזה פתאומי אבל...בארה"ב עברו עלי כמה ימים טובים,

וגם כשחזרתי היו לי ימים טובים עוד יותר...אבל אז אני..

אני ישבתי בחדרי בבית לבד והבנתי שכל הימים הטובים שלי לא שווים כלום בלעדייך."

ביל אמר והסתכל עמוק לתוך עיניה.

לאנה לא ידעה מה להגיד, היא רק חזרה מישראל

והיא לא חשבה שהוא בכלל זכר אותה למרות שהוא היה היחיד מבחינתה.

"לאנה, את הבחורה שאני רוצה לידי כשכל שאר חלומותיי יתגשמו,"

הוא התחיל והושיט את ידו כדי ללטף את פניה.

"ואת הבחורה שאני רוצה לידי אם הם לא. כי כל עוד יש לי אותך שום דבר אחר לא חשוב."

לאנה הנידה את ראשה והתקשתה להאמין.

היא קמה מהכורסה והתרחקה מביל.

"זה...זה לא פשוט כמו שזה נראה אוקי? יש הרבה דברים שאנחנו צריכים..צריכים לדבר עליהם."

"אני יודע...אבל נבין הכל מאוחר יותר." הוא אמר והתקדם אליה.

"אוקי...תראה ביל אני יודעת שהבמה זה כמו הבית בשבילך, אבל בשבילי זה פשוט דבר לא יציב.

כל הנסיעות האלה...והקשר שמתבסס רק על שיחות טלפוניות."

היא הרכינה את ראשה ולקחה נשימה עמוקה.

"יש לי עוד הרבה מה לעשות כאן, פריז זה הבית שלי ורק עכשיו חזרתי. הדבר היחידי שחסר פה זה אתה."

"אז אני יישאר כאן איתך." ביל ליטף את פניה בשנית ולא הסכים לוותר.

"לא ביל..יפה שלי..." היא הורידה את ידו מפניה.

"יש לך את הלהקה שסומכת עליך, את המעריצים שחיים על המוזיקה שלך ואת אחיך שגם צריך אותך.

ואם אני יבקש ממך להתרחק מכל זה אתה תתעורר יום אחד ותשנא אותי בגלל זה,

אותו הדבר אני ירגיש אם אני ילך איתך."

"אבל,"

"ביל...אולי בעוד שנה, כששום דבר לא יקשור אותי לפה." לאנה אמרה בשקט ודמעות החלו לזלוג מעיניה.

"לאנה, ראינו אחד את השנייה אולי שלוש פעמים במשך השנה הזאת, חצי שנה בכלל לא דיברנו וכשהיינו בקשר רוב הזמן זה היה בטלפון והיו ימים שלא דיברנו בכלל.

מי יודע איפה נהיה עוד שנה?" הוא הרים מעט את קולו.

"ביל אם אתה לא יכול לסמוך על זה שהקשר שלנו יצליח לשרוד עוד שנה,

אז אני לא מבינה איך אנחנו בכלל מדברים על זה שאני יבוא איתך."

"אז את בעצם אומרת לא.." ביל אמר בשקט והתיישב על המיטה בלי לדעת מה לעשות.

הוא היה מבולבל מכל הקשר עם לאנה ולוותר עליה עכשיו היה לו קשה.

במשך כל הזמן שהם לא היו בקשר הוא לא יכל לחשוב על מישהי אחרת ובלעדיה לשומדבר לא הייתה משמעות.

"לא..חכה," לאנה התיישבה על המיטה לידו והפנתה את מבטו אליה.

"אני לא אומרת לא...אני אומרת לא עכשיו. אני באמת רוצה להיות איתך יום אחד."

הוא התרחק ממנה מעט ורק רצה לקבור את עצמו, מתקשה להאמין לדחייתה של לאנה.

"רגע, לא, אל תתרחק ממני אוקי?" לאנה הרימה את קולה ונגעה בידו של ביל.

ביל לא הסתכל עליה, הוא מיקד את מבטו ברצפת החדר.

"אני רוצה שנהיה ביחד, אני אוהבת אותך כל כך!" היא ניערה אותו מעט.

"כן...פשוט לא מספיק." הוא הביט בה ובעיניו עלו דמעות.

לאנה הנידה את ראשה לשלילה וניגבה את פניה, היא לא ידעה מה עוד להגיד.

היא אהבה את ביל ולראות אותו שוב היה הדבר הכי טוב שקרה לה.

"אוקי..אנחנו יכולים לקחת את זה בחזרה? לחזור אחורה, כאילו אף פעם לא התעוררת?"

היא ניסתה להחליט מה לעשות, לחשוב על זה ששוב הקשר שלה ושל ביל יתנתק הכאיב לה.

"לא...אנחנו לא יכולים" הוא הסתכל עליה ושפתיו רעדו מעט.

לאנה התקרבה אליו עוד יותר ודיברה בשקט עם רעידות בקולה.

"אני מפחדת ש..שהשיחה הזאת תסתיים ב,"

"להתראות." ביל קטע את דבריה והמשיך את המשפט בשקט. הוא אחז בראשו וניסה לחשוב מה לעשות.

"לא אל... אל..בוא לפה." לאנה השכיבה אותו אחורה ונשענה על החזה שלו.

הוא ליטף את שיערה ביד אחת וביד השנייה החזיק את המעטפה.

"יום אחד ביל...כל החלומות שלנו ביחד יתגשמו. גם אם אתה מאמין וגם אם לא, זה יקרה."

היא אמרה בשקט וחיבקה אותו קרוב אליה.

ביל נשם את ריח שיערה ומיקד את מבטו בתקרה כשדמעות זולגות מעיניו וחונקות אותו מבפנים.

 

-

 

היא:

ביל התחיל להוציא שני כרטיסים לארה"ב ואני עצרתי אותו מבולבלת.

לא האמנתי שכרטיסים לארה"ב זה מה שיש במעטפה, לא חשבתי על זה אפילו לרגע.

אחרי שיחה ארוכה נשכבנו שנינו על המיטה ולאט לאט נרדמנו.

כשעצמתי את עיניי חלמתי שהכל היה יוצא שונה, שביל אף פעם לא בא להוציא כרטיסים מהמעטפה.

נרדמתי עם הרגשה של ריקנות, אולי בגלל שסירבתי או אולי בגלל שעדיין לא הייתי רגועה.

לאחר כמה שעות קמתי בבהלה והסתכלתי סביבי.

"ביל?" התקדמתי עם ראשי קדימה והעברתי מבט אל עבר המקלחת, הוא לא היה שם.

הסתכלתי הצידה וראיתי שהשעה הייתה כבר 13:27 בצהריים.

"לא..בבקשה לא.." מלמלתי ודמעות החלו לזלוג מעיניי.

ידעתי שבשעה הזאת ביל כבר עזב את פריז.

באתי לקחת את הכרית ולחבק אותה אליי כששמתי לב לעטיפת דיסק עם מכתב קטן מתחתיה.

לקחתי את המכתב וניסיתי להרגיע את עצמי מהבכי.

"אף יום לא היה שווה בלעדייך,

אף שיר לא נשמע נכון.

בכל זאת,

את אמרת לא.

 

לא משנה מה, מתי, איפה...

תזכרי אותי,

תזכרי שאני אוהב אותך."

התחלתי לבכות שוב כמו ילדה קטנה וקירבתי את המכתב אל ליבי.

לקחתי את הדיסק, אספתי את כל דבריי ויצאתי מהחדר שבורה מתמיד.

 

-

 

הוא:

לאנה סירבה לי, לא יכולתי להאמין למה ששמעתי.

מבחינתי "לא עכשיו" ו"לא" זה בדיוק אותו הדבר...והיא בחרה לסרב.

היא נראתה לי נסערת אחרי והחלטתי להישאר איתה קצת עד שתירדם,

לבסוף אחרי שבכיתי מבפנים והדמעות זלגו מעיני באיטיות, נרדמתי גם אני.

בשעה 9 וחצי בבוקר הפלאפון שלי צלצל ואני קמתי בזהירות לענות כדי שלאנה לא תתעורר.

"איפה אתה? צריך עוד מעט לצאת!" זה היה טום.

"אני בקומה 4, חדר 421...אתה יכול לבוא?" דיברתי בשקט והלכתי למקלחת.

"אבל...אתה עם לאנה לא?"

"רק תביא את הדיסק מהחדר שלי ותבוא כבר!"

ניתקתי את השיחה וסידרתי מעט את החדר.

אחרי שהכל היה נראה לי מאורגן נשענתי על שידת הטלוויזיה ורק בהיתי בלאנה.

היא הייתה מדהימה, שיערה השחור היה נראה עדיין מסודר מאתמול בערב ועיניה היו נפוחות טיפה.

כאב לי לראות אותה ככה כי ידעתי שאני צריך לעזוב.

כל שעשיתי במשך 10 דק' עד שטום בא היה להסתכל עליה, להתאהב בה יותר עם כל רגע.

"קח.." הוא נתן לי את הדיסק והעיף מבט קצר אל לאנה.

"חכה לי בחוץ." אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה.

הוצאתי מאחת המגירות דף ועט של המלון וכתבתי ללאנה כמה מילים בקצרה.

שמתי את המכתב והדיסק על אחת הכריות, נשקתי ללאנה קלות על הלחי ויצאתי מהחדר כשדמעות בעיניי.

"קרה משהו...?" טום שאל אותי כשיצאתי והתחלנו להתקדם למעליות.

"היא אמרה לא..." אמרתי בשקט וניסיתי לעצור בכוח את הדמעות.