פרק 71

3 ימים לפני

"אז אני מניחה ש..שזהו.." שירן חיבקה את לאנה.

"לא..זאת רק ההתחלה.." לאנה מחתה את דמעותיה וחייכה לשירן.

הן עמדו ככה בשדה התעופה מחובקות בזמן שהוריה של לאנה חיפשו עמדה פנויה.

"תבטיחי לי שלא תיעלמי לי...שתכתבי לי כל הזמן." שירן חייכה גם היא וסידרה מעט את שערה של לאנה.

"אני מבטיחה."

"לאנה..אבא מחכה למזוודה שלך..איפה היא?" רייצ'ל התקדמה לעברן.

"כאן.."

רייצ'ל לקחה את המזוודה ואחרי שהתקדמה קצת לעבר לאונרדו הסתובבה וקראה ללאנה לבוא איתה.

"אני יתגעגע אלייך." לאנה נתנה נשיקה לשירן והתנתקה ממנה.

"גם אני אלייך."

היא הסתובבה והחלה ללכת כמה צעדים להוריה כששירן תפסה שוב בידה.

"שכחתי משהו." היא התנשפה מעט וחייכה אל לאנה.

"מה?" לאנה הסתכלה עלייה ועיניה עדיין היו אדומות מרוב דמעות.

דמעות של עצב, דמעות של אושר, דמעות של געגוע.

"תבטיחי לי שאם יש לך את ההזדמנות להיות איתו שוב, אל תוותרי עליה." שירן אמרה את המשפט לאט.

"א..אני מבטיחה." לאנה ענתה לה בהיסוס ונתנה לה עוד חיבוק לפרידה.

-

יומיים נוספים לפני, ברלין.

"ביל?" דיויד דפק על דלת חדרו.

"שניה.." ביל אסף את שיערו ופתח את הדלת.

"הכל מאורגן ליציאה מחר?"

דיויד שאל וביל החזיר לו הנהון.

הוא אף פעם לא התרגש כ"כ מנסיעה לצרפת כמו באותו היום.

כבר כמעט יומיים עברו מאז שהוא הגיע לברלין ומחר הוא סוף סוף נוסע לצרפת.

"טוב אני צריך אותך למטה עוד 20 דק'."

"קרה משהו?" ביל שאל ובנימת קולו אפשר לשמוע שדאג.

הוא קיווה שזה לא קשור לנסיעה שלהם מחר וששום דבר לא השתבש.

"תלוי איך מסתכלים על זה..אל תאחר." דיויד ענה וחייך.

"אוקיי..."

"נראה אותך עוד 20 דק' בלובי." הוא סיים את השיחה והתקדם לעבר חדרו של טום.

ביל סגר את הדלת ונשען עליה, התחילו לו רעידות קטנות בכל הגוף.

"רק עוד כמה שעות.." הוא מלמל והתיישב על רצפת החדר, מקווה שלנסיעה לצרפת אין שום קשר לעניין.

חלפו כמה דק' מאז שהתיישב וביל החליט לקום להתארגן קצת.

הוא סדר מעט את שיערו והחליף את בגדיו ורק לאחר מכן יצא מהחדר.

"מישהו החליט לדייק." הוא שמע את קולו של גוסטב, חדר לידו.

"כן...מטריד אותי כל העניין של השיחה הזאת." ביל ענה לו ושניהם התקדמו לעבר המעליות.

"זה בטח כלום...אתה מכיר את דיויד." גוסטב הזמין את המעלית וניסה להרגיע קצת את ביל שבאמת היה נראה לחוץ.

"כן...אבל הפעם לא ממש הצלחתי להבין לאן הוא חותר." המעלית נפתחה ושניהם נכנסו אליה יחד.

"ביל, זה בטח יהיה קטע כמו שהוא עשה לנו עם המועמדויות לEMA."

"לא..אני לא חושב, הוא לא חייך עד כדי כך." ביל הניד את ראשו ודלתות המעלית נפתחו.

השניים יצאו ללובי ולהפתעתם גיאורג וטום הקדימו אותם.

"יש! תביא את ה10 יורו!" קולו של טום נשמע עד למעליות.

הבנים התקדמו לעבר גיאורג וטום שישבו עם כמה משומרי הראש וחיכו גם הם לדיויד.

"נו! איפה ה10 יורו שלי!?" טום נעמד והסתכל על גיאורג מלמעלה.

"אין עליי עכשיו כסף! כשנעלה אני יביא לך" גיאורג ענה לו וחייך.

"אוחחח.."

"10 יורו על מה?" גוסטב הסתכל על השניים וניסה להבין.

"על המבטים של שניכם כשראיתם אותנו כאן." גיאורג הסביר לו בקצרה.

"אני אמרתי שתהיו אדישים.."

"כן, והפסדת." טום אמר וחייך אליו.

"ומה אתה אמרת?" ביל שעד לאותו הרגע לא ממש התייחס החליט לשאול.

"שקודם תראו מפחדים ורק אחרי זה מופתעים."

"נו ברור, מה ציפית? ראינו את שניכם – זה כבר מפחיד, ואחרי זה הבנו שהגעתם לפנינו – זה מפתיע."

הוא הגיב למה שטום אמר והחל לצחוק עם גוסטב.

"אתה יבש היום ביל...ממש יבש.." טום אמר והחליט להתיישב.

"אתה היחיד שחושב ככה." ביל ענה לו בחיוך וצחק מעט.

"אוקי אני כאן, בואו." דיויד הגיע משומקום וכל עיני הסובבים הופנו אליו.

"בדיוק כשהתיישבתי! איך מתאים לך!" טום רטן וקם מהספה.

"החיים לא תמיד הוגנים קאוליץ.." גיאורג תפח על שכמו והם החלו ללכת אחרי דיויד.

ביל הגביר את קצב הליכתו כדי להגיע לדיויד שכמעט ורץ.

"דיויד.." הוא התחיל והתנשף מעט מרוב המהירות.

"עוד כמה דק' תדע ביל." דיויד ענה לו עוד לפני ששמע את השאלה.

-

הוא:

הלכנו כולנו אחרי דיויד ונכנסו לחדר ישיבות שהיה במלון.

כולם התיישבו חוץ מדיויד שנשאר לעמוד ועל פניו עלה חיוך.

"רוצים אותנו שם שוב בנים."

"שם? שוב? איפה?" טום שאל אותו וכולנו נראינו מבולבלים.

"רק עוד 6 הופעות. 2 בקנדה ו4 בארה"ב."

"מה!? על מה אתה מדבר?" קמתי ולא הבנתי איך נחזור לארה"ב אחרי שלא היינו שם שבועיים בקושי.

אי אפשר לחזור לארה"ב...לא עכשיו...לא עד שאני שוב יכול להיות קרוב אלייך. חשבתי בליבי ונזכרתי בלאנה.

"בעוד פחות משבועיים...רק כמה הופעות ותוך שבוע אנחנו כאן שוב." דיויד ניסה להסביר לנו אבל אף אחד מאיתנו לא היה נראה מרוצה, אפילו לא זאקי וטובי.

"אתה צוחק נכון?" גיאורג הסתכל על כולנו ואז החזיר את מבטו אל דיויד.

"לא...אני ממש רציני."

"אתה רוצה להגיד לי שזה סגור?"

"עדיין לא...אתם יודעים שאני לא יחליט כזה דבר בלי להתייעץ איתכם." דיויד הפנה אלינו את אצבעותיו והבנו שהכל נופל עלינו.

הסתכלנו ארבעתנו אחד על השני, דיברנו במבטים וניסינו להחליט פחות או יותר מה להגיד.

ידעתי שלהיות עוד שבוע בארה"ב לא יהרוג אף אחד מאיתנו...אבל..רק חזרנו משם.

"אתה בטוח שזה לא בא על חשבון הופעות אחרות?" הפניתי את מבטי אל דיויד וחזרתי לשבת באיטיות.

"אממ...כן בקשר לזה."

"אני לא מוכן לבטל הופעות בצרפת." טום הקדים את דיויד והוציא לי את המילים מהפה.

זה היה אחד הדברים שבגללו הייתי מוכן לוותר על נסיעה לארה"ב.

"אני לא מוכן לבטל הופעות." גיאורג קפץ גם הוא.

"זאת לא ממש הופעה – בואו נגיד את זה ככה." דיויד אמר והחליט להתיישב.

אני רק הסתכלתי על כל התנועות שעשה והבנתי שזה משהו חשוב לא פחות.

"רגע..מתי אמרת שזה?"

"בעוד פחות משבועיים.." הוא ענה לגוסטב יותר בשקט ואני הפניתי את מבטי אליו.

"טקס הECHO...." גוסטב הבין לפי הזמנים והנהן.

"אתה צוחק עליי נכון?" החזרתי את מבטי לכיוונו של דיויד ולא האמנתי שהוא רציני.

זה גם היה דבר שלא הייתי מוכן להפסיד.

"לא אני קבעתי את התאריכים..."

"אתה יודע מה זה אומר? לא להגיע לטקס הזה?" טום הרים קצת את קולו.

עד מהרה החלו ויכוחים בחדר.

בין ארבעתנו, בנינו לבין דיויד ובעצם כל החדר נכנס למריבה אחת גדולה.

"שקטטטטטטטטט!" דיויד צעק וכולנו עצרנו.

"אז מה החלטתם? ואני לא רוצה לשמוע צעקות!"

-

יומיים אחרי, ישראל.

היא:

עליתי על המטוס ועם כל צעד שעשיתי לעבר הכיסא שלי הרגשתי את ההתרגשות שלי גוברת.

רק ארבע וחצי שעות...זה הכל.. חשבתי בליבי והתיישבתי על הכיסא שלי כשהוריי התיישבו אחריי.

"אז מה...סוף סוף את חוזרת לפריז הא?" אבא שלי חייך וחיבק אותי.

"אני לא מאמינה שהיום הזה בכלל הגיע, אל תעשה לי כאלה דברים יותר בחיים."

"לאנה מה עם ארוחת צהריים?" אמא שלי התערבה בשיחה.

"אמא...המטוס אפילו לא התחיל לסובב את המנועים...רק עכשיו נכנסנו לפה, על איזו ארוחה בדיוק את מדברת?"

אמרתי ואני ואבי התחלנו לצחוק.

"לא אכלת כלום מהבוקר..אז חשבתי אולי את רעבה אני יודעת.." היא גיחכה מעט.

"אז חשבת.." אבא שלי אמר ובאותו הרגע נשמיעה קריאה להידוק החגורות.

"הביתה, הגיע הזמן.." מלמלתי והידקתי את החגורה עליי עם חיוך מרוח על הפנים.

המטוס החל להגביר את מהירותו על המסלול וקצב פעימות ליבי גבר איתו, עוד שניה יוצא מגופי.

"לאנה את רוצה עוד כרית?" אימי שאלה אותי וקטעה את כל מחשבותיי.

"אמ..כן זה יהיה נחמד." עניתי ולקחתי את הכרית שהושיטה לי.

סידרתי את שתי הכריות ככה שיהיה לי נוח להישען ולהסתכל מהחלון על השמיים.

מחשבותיי נדדו להן מעצמן לפריז, לורוניקה ולוסי..ובמיוחד, לביל.

חשבתי על מה ששירן אמרה לי רגע לפני שנפרדנו ועל ההבטחה שלי אליה.

"אני מבטיחה לך.." מלמלתי בשקט ועצמתי את עיני.

-

יומיים לפני.

"עוד כמה שעות ואנחנו בצרפת...!" טום נכנס למטוס בחיוך והחל להתרגש.

"כל היום 'צרפת, צרפת, צרפת...' אתה ואח שלך זה משהו!" גיאורג דחף אותו כדי שיתקדם מהר יותר בין המושבים.

גוסטב, גיאורג וטום הלכו שלושתם בטור כשביל הולך מאחוריהם באיטיות.

מרוב מחשבות על הנסיעה כבר החל לכאוב לו הראש.

הוא מצא את המושב שלו דיי במהירות ולא עברה דקה עד שהוא הוציא את האייפוד ושם את האוזניות עליו.

באותו הרגע הוא כבר לא שמע כלום משיחת הבנים והצוות והעדיף להתרכז בנסיעה עצמה.

הוא נזכר בישיבה שהייתה לו יום לפני עם דיויד וחייך.

"אז מה החלטתם? ואני לא רוצה לשמוע צעקות!" דיויד הפסיק את כולם ונעמד.

הבנים הסתכלו אחד על השני והנהנו באיטיות.

"אנחנו נופיע." טום ענה בשקט והתאכזב קצת.

"איפה?" דיויד שאל רק כדי להיות בטוח.

"בארה"ב ובקנדה.." ביל ענה לו בשקט וכל הבנים קמו ויצאו מהחדר.

עד מהרה רק הוא ודיויד נשארו.

"אתה לא מתכוון ללכת לנוח? יש לנו מחר יום ארוך.." דיויד נאנח והתיישב באיטיות,

היה ניכר על פניו שהוא לא ציפה לכזה קושי מצד הבנים.

"אני הסכמתי לסוע לארה"ב אבל יש לי בקשה אחת." ביל אמר והתקדם כיסא לעבר דיויד.

"והיא..?"

"אני רוצה עוד כרטיס טיסה, לכל הופעה שתהיה לנו בחודשים הקרובים."

ביל עצם את עיניו עם חיוך.

השירים שהקליט בשבוע וחצי האחרונים התנגנו להם ברצף ברשימת ההשמעה

ולא היה מרוצה ממנו באותו הרגע מאיך שהם נשמעו.
השירה שלו הייתה נקייה, בלי שום אפקט, רק הוא וטום.

אלה היו השירים שלו בלבד...אף אחד לא שינה בהם מילה,

אף אחד לא התערב לו והעיר על איך שהם נשמעים.

אני יעשה הכל כדי להוכיח לך שאת היחידה...הוא חשב בליבו ולא ידע עד כמה שהוא צודק,

עד כמה שהוא חייב ללאנה את ההוכחה לכך.

-

שלושה ימים אחרי, פריז.

ורוניקה ולוסי פתחו את דלת דירתה של לאנה עם מפתח שהוריה השאירו להן לפני שעזבו.

לאנה לא ידעה מכך אבל רוב הדברים לחזרתה כבר היו מתוכננים.

השתיים נכנסו והחלו לנקות ולסדר את הדירה.

הן ניקו את כל החדרים מהאבק שהצטבר שהם וארגנו אותם ככל שיכלו.

"את מאמינה שעוד כמה שעות היא פה?" ורוניקה נשכבה על הרצפה בעייפות.

"לא ממש...מה נשכבת? תעזרי לי לנפח את הבלונים!" לוסי ענתה ובעטה בה כדי שתקום.

"אני הזמנתי מישהו אחר בשביל זה.." היא חייכה ולוסי התיישבה עליה.

"את קמה?"

"לו...סי! בס-בס-דר אני ק-מה." היא אמרה ונקרעה מצחוק.

לוסי באה להגיד משהו כשדפיקות נשמעו על דלת הדירה.

"את מחכה למישהו?" היא שאלה את ורוניקה וזאת לא הפסיקה לצחוק.

"אמרתי לך, הזמנתי מישהו שינפח את הבלונים!" היא הורידה מעליה בקושי את לוסי

וקמה במהירות לעבר הדלת.

"עצלנית..." לוסי מלמלה וורוניקה בדיוק פתחה את הדלת.

"אמרתי בלי איחורים!" היא צעקה ומיד צחקה.

לוסי הסתכלה לכיוון הכניסה וטום קאוליץ בכבודו ובעצמו עמד שם.

"גם אני אוהב אותך." הוא ענה לורוניקה בחיוך והדביק לה נשיקה.

"קאוליץ שירותי ניפוח בלונים (ע"ר)." ורוניקה התנתקה מהנשיקה והצביעה על טום שלא הפסיק לצחוק.

גם עכשיו כשהיה בפריז כבר יומיים, קרוב לורוניקה, הוא לא יכל להפסיק להתגעגע אליה.

הוא נזכר איך דקה אחרי שהניח את מזוודותיו בחדר הוא ירד אל הלובי וביקש שייקחו אותו אליה.

למרות שהיא ידעה שהוא מגיע, ורוניקה הופתעה לראות את טום בפתח ביתה בלי שום התרעה.

"כמה שהתגעגעתי אלייך!" הוא חיבק אותה מיד כשנפתחה הדלת.

"מתוק שלי!" ורוניקה לא יכלה להתנתק מחיבוקו ודמעות עלו בעיניה מרוב התרגשות.

הוא ניכנס לביתה וורוניקה ערכה להוריה היכרות קצרה עימו.

עד מהרה שניהם נכנסו לחדרה והשלימו מעט מהפערים.

שניהם שכבו זה לצד זאת וסיפרו אחד לשני כל מיני חוויות וסיפורים שלא דיברו עליהם בטלפון.

טום לא יכל להתנתק משפתיה וגם לא רצה.

הם המשיכו ככה, פעם מדברים..פעם סתם מתנשקים וטום העביר את ידו ברפרוף על גבה, מרים מעט את חולצתה.

ורוניקה התנתקה ממנו במהירות לרגע והוא היה מופתע.

"קרה משהו?" טום שאל ונבהל, תוהה עם עשה משהו שלא במקום או שהגזים.

"אני חייבת להראות לך משהו." היא הרגיעה אותו וקמה מהמיטה לכיוון המחשב.

טום קם גם הוא אחריה ומשך אותה בחזרה מהכיסא, מצמיד אותה אליו.

"מה יכול להיות כ"כ חשוב במחשב שאת ככה?" הוא נישק אותה באיטיות וחיבק אותה.

"זה קשור לביל." ורוניקה התנתקה ממנו בחיוך.

שוב ביל...טום חשב בליבו למרות שידע שלקנאתו אין שום בסיס.

ורוניקה התיישבה על הכיסא וטום נעמד מעליה, מביט במסך ובכל צעד שעשתה.

"תקרא." היא נכנסה לבלוג של לאנה.

"כן שניה, כאילו שגם אני יודע צרפתית!" טום אמר ושניהם צחקו.

"תקריאי לי את.." הוא קרב את ראשו אל שיערה ונתן לה נשיקה קטנה.

ורוניקה החלה להקריא לו קטעים מהבלוג וטום לא האמין למה שהוא שומע.

אתה באמת אידיוט ביל...הוא חשב לעצמו והמשיך להקשיב לורוניקה.

ורוניקה הפסיקה לרגע והסתובבה עם פניה והכיסא אליו.

"חייבים לעשות עם זה משהו.." היא אמרה וטום נישק אותה נשיקה ממושכת.

"את צודקת." הוא אמר כשהתנתק משפתיה.

"טוב אז מה צריך לעשות?" טום נכנס לדירה של לאנה והופתע מכמה שהדירה מרווחת.

"תעזור לנפח את אלה..." לוסי הושיטה לו מספר בלונים והשלושה החלו לנפח אותם.

אחרי שניפחו את כל הבלונים וסידרו אותם בחדרה של לאנה השלושה החלו לקשט את הדירה עצמה.

"מה השעה?" ורוניקה שאלה את לוסי אחרי שחלפה קצת יותר משעה.

"כבר 5...היא עוד מעט כאן." לוסי ענתה והשתיים החלו להתרגש.

"חבל שביל לא כאן.." טום אמר וחיבק את ורוניקה אליו.

"אתה תראה, הכל יסתדר בניהם.."  ורוניקה נישקה אותו וליטפה את פניו.

"סיימנו כאן נכון?" הוא שאל את ורוניקה ולוסי.

לוסי הנהנה, "כן, הכל מסודר..אפשר כבר ללכת."

"יופי, ורו אני צריך שתעזרי לי במשהו." טום אמר וחיוך עלה על פניו.

-

באותו הזמן ביל ישב בחדרו וסידר את בגדיו.

הוא חיפש תעסוקה שתסיט את מחשבותיו מלאנה ומהעובדה שהיא חוזרת לפריז.

אחרי שעה שעשה זאת הוא הבין שקיפול וסידור הבגדים לא עוזר לו להירגע והחל להתייאש.

דפיקות נשמעו בדלת חדרו.

"ביל תפתח!"  זה היה טום.

ביל קם ופתח את הדלת באיטיות.

טום היה נראה שמח וביל ידע שהסיבה היחידה לכך היא ורוניקה.

הוא כ"כ רצה להיות גם הוא עם לאנה כמו שטום וורוניקה בילו יחדיו בימים האחרונים.

"קח." טום הושיט לו חבילה של דפים.

"מה זה?" ביל לקח את הדפים באיטיות מטום והסתכל עליהם.

היו שם תאריכים ולמרות הכתב של טום היה נראה שהיו אלה מכתבים.

"רק תקרא...זה חלק נורא קטן מהם." טום אמר וחייך אל ביל.

הוא הסתובב והלך לכיוון חדרו שם חיכתה לו ורוניקה.

למרות שרצה לראות את תגובת אחיו למכתבים שישב ותרגם במשך שעה עם ורוניקה, הוא ידע שזה משהו שביל צריך לעשות לבד.

ביל סגר באיטיות את דלת חדרו והלך לשכב על המיטה.

הוא החל לקרוא את המכתבים לפי סדר התאריכים, מהישן אל החדש ביותר.

עם כל מכתב שקרא, דמעותיו החלו לגבור.

הוא לא האמין שלאנה רשמה לו כ"כ הרבה מכתבים במשך כל הזמן שהם היו פרודים ועוד לפני כן.

"ראית את התמונות...אני כזה אידיוט!" הוא החל לדבר עם עצמו בשקט ואז פשוט צעק, מתקשה להאמין שבאמת עשה זאת.

הוא חיבק את חבילת המכתבים אליו וזה רק חיזק את דעתו.

בגלל המכתבים האלה הוא הבין בדיוק למה הוא כ"כ אוהב את לאנה, למה היא שונה מכל הבנות האחרות.

הוא הרגיש דפוק על מה שעשה, הוא הרגיש רע עם כך שגרם ללאנה לבכות במשך כל החודשים האלה.

"הכל בגלל התמונות המטופשות האלה.." הוא סינן בשקט מבין דמעותיו למרות שידע שהתמונות הן לא האשמות היחידות.

הוא הניח את המכתבים על השידה שהייתה לידו ופתח את המגירה, מוציא משם מעטפה לבנה צחורה עם סרט אדום עליה.

"רק חסר שתסכימי..." הוא דיבר עם עצמו ולא הסיר את מבטו מהמעטפה.

-

לאנה והוריה ירדו מן המטוס והדבר הראשון שלאנה עשתה היה לקחת נשימה עמוקה מהאוויר של פריז.

הוריה חייכו למראיה המאושר של לאנה והבינו שכשעברו איתה לישראל הם לקחו באיזה שהוא אופן רק חצי ממנה איתם.

"אני חושבת שחלק מהמזוודות שלנו הגיעו." רייצ'ל התקדמה לעבר לאנה וחיבקה אותה.

השלושה הלכו לחכות למזוודות ובאמת חמישה מהן כבר הגיעו.

אחרי שיחה קצרה עם פקידה מאחת העמדות נאמר ללאונרדו ששאר המזוודות והחפצים יגיעו לדירתם תוך יומיים שלוש.

"אני לא מאמינה שאני בכלל פה.." לאנה נכנסה למונית עם הוריה והסתכלה על הכבישים המוכרים של פריז.

היא התגעגעה למראה הבניינים של פריז, שהיה ייחודי רק לעיר הזאת.

אחרי 40 דק' נסיעה הם הגיעו לבניין שהיה מוכר לה היטב.

"הגענו."

הם יצאו מהמונית ונעמדו מול בניין הדירות.

לאנה לקחה את המזוודה שלה והחלה להקדם למעלית ראשונה כשהוריה לא מאחרים לבוא אחריה.

השלושה נכנסו בקושי ביחד למעלית עם המזוודות ועד מהרה עמדו מול דלת ביתם.

"נו! תפתחו כבר!" לאנה האיצה בהוריה.

לאונרדו ורייצ'ל חייכו, הם ידעו מראש שלוסי וורוניקה סידרו את הדירה וציפו לראות את פניה של לאנה כשתראה זאת.

רייצ'ל סובבה באיטיות את המפתח ולאנה ברגש של התרגשות יתר הזיזה את ידה ופתחה את הדלת במהירות.

"אומייגאד!" היא צעקה כשנכנסה וראתה את הדירה מקושטת כולה.

היו בלונים וסרטים בכל מקום, שלטים של "ברוכים השבים" היו מפוזרים ושביל של עליי כותרת לבנים הוביל את לאנה לחדרה.

היא פתחה את דלת החדר האיטיות, מתרגשת כולה ועם דמעות של אושר בעיניים.

כשראתה את החדר שמה את ידה על ליבה כאילו מנסה להירגע.

כל רצפת החדר הייתה מכוסה בבלונים וסרטים צבעוניים ועל המיטה הייתה מונחת תמונה ענקית של קולאז' מכל התמונות שיש ללאנה, ורוניקה ולוסי ביחד.

ליד התמונה היו מונחות שתי מתנות וכרטיס ברכה ענק.

"כמה שאני אוהבת אתכן.." לאנה מלמלה לעצמה ופתחה את הכרטיס ברכה.

"אהבת את ההפתעה?"

לאנה הסתובבה וראתה את לוסי וורוניקה עומדות פתח חדרה, שתיהן עם עיניים דומעות.

השתיים לא חיכו לתשובה ומיד קפצו עליה בחיבוקים ונשיקות.

"אל תעזבי יותר לעולם!"

"כמה שהתגעגענו אלייך! אין לך מושג!"

"גם אני אליכן! תודה על הכל! זה אחד הימים הכי טובים בחיים שלי, אני כ"כ אוהבת אתכן!" השלושה התחבקו ולא יכלו להתנתק אחת מהשנייה.

"לאנה?" רייצ'ל פתחה את דלת חדרה וחייכה כשראתה את ההתרגשות על פניהן של הבנות.

"מה..?" לאנה ענתה לה עם חיוך ענק על הפנים.

"אני ואבא יוצאים לקניות, אין כלום בבית...אז שימי עין."

"אוקי, אנחנו כאן." לאנה ענתה לה והתנתקה לרגע מחיבוקן של לוסי וורוניקה.

רייצ'ל יצאה מהחדר והשאירה את הדלת פתוחה.

"אני מניחה ש...נשארנו לבד!" לאנה צעקה והשלושה החלו לקפוץ ממש כמו ילדות קטנות.

"אני רוצה שתספרו לי הכל על הכל!"

"אוהו, מאיפה להתחיל!" לוסי אמרה וצחקה.

"אני יודעת בדיוק מאיפה.." ורוניקה הוסיפה והנהנה בראשה.

השתיים התיישבו על המיטה של לאנה והחלו לספר לה על הזוגות החדשים בבית הספר, על זה שבן שאל אותן עליה ואחרי עוד כמה נושאי שיחה הן הגיעו לעיקר – ביל.

ורוניקה ולוסי החלו לדבר איתה על כל מה שעבר עליו בחודשים האחרונים וורוניקה אמרה לה שטום כל הזמן אמר שביל מדוכא ומתנהג שונה.

"בחודשים הראשונים הוא בכלל לא התנהג כמו עצמו...אף אחד כבר לא יכל להיות לידו." היא הסבירה ללאנה.

"כן..מסכן טום, הוא כבר לא ידע מה לעשות." לוסי אמרה וורוניקה הנהנה עם ראשה.

"ו...והתמונות?" לאנה שאלה את הבנות בהיסוס.

ורוניקה ולוסי הסתכלו אחת על השנייה, מוקדם יותר הן דיברו על כך שלא יגידו ללאנה שראו את הבלוג שלה ושכשהיא תחזור הן לא יכנסו לשם יותר.

"ראית אותן!?" הן אמרו ביחד כאילו שלא ידעו.

"אי אפשר היה לפספס.." לאנה החלה לבכות שוב.

"מתוקה שלנו, זאת...זאת הייתה רק אי הבנה." לוסי חיבקה אותה וניסתה לעודדה.

"כן..ביל אפילו לא היה מודע למה שעשה." ורוניקה הוסיפה והצטרפה לחיבוק.

"הוא כבר פה נכון? בפריז?" לאנה שאלה והסתכלה על הבנות.

"כן...כבר יומיים." לוסי ענתה.

"את יודעת שטום קאוליץ בעצמו ניפח את הבלונים?"

"רציני?" לאנה התפלאה.

"כן..היא הכריחה אותו."

"מה לעשות? הוא משוחד" ורוניקה אמרה ושלושתן החלו לצחוק.

"אז מה..? עוד יומיים יומולדת הא?"

לאנה הנהנה וחייכה.

"אם כבר הזכרנו יומולדת...למה עדיין לא פתחת את המתנות!?" לוסי הסתכלה מסביב והושיטה את שתי המתנות ללאנה.