פרק 70

 

כעבור שבוע נוסף.

 

הוא:

שכבתי במיטה בחדרי, השעה הייתה כבר 12 וחצי בלילה כשלמחרת יש לי טיסה חזרה הביתה, לגרמניה.

מתוך הרגל הוצאתי את מחברת השירים מהמגירה ליד כשהיא נפלה מידי.

"אוח.." התכופפתי מעט והרמתי אותה מהשטיח כשנקלט בעיני עמוד שונה מכל השאר.

"מ..מה?" מלמלתי והדלקתי אור נוסף בחדר.

"נסיך שלי.

אני יושבת כאן על המיטה בחדר שלך ועדיין מתקשה להאמין שכל זה אמיתי.

שאחרי כל הזמן הזה אתה שוב פעם לידי, מתקלח כמה מטרים ממני.

מצאתי את המחברת הזאת באחת המגירות ונתתי לעצמי רשות להציץ בתוכן שלה.

ברפרוף קצר הגעתי לשיר האחרון שכתבת ועוד לפני שקראתי אותו, כשהספקתי רק לראות את התאריך, דמעות החלו להציף את עיניי.

אני זוכרת את היום שלישי הזה כאילו הוא היה אתמול, היום הכי עצוב שהיה לי..."

התחלתי לקרוא בשקט ודמעות הציפו את עיני.

כל מילה שהיא רשמה נגעה בליבי וגרמה לי להרגשה אחרת.

"... אף פעם לא חשבתי שרגש כזה אפשרי, ותמיד היה נראה לי שכבר מצאתי אהבה, עד שהכרתי אותך וכל מה שידעתי לפני נעלם כלא היה.

מאז אותו היום אתה לא יצאת מליבי, באמת היית בכל מקום,

כאילו נכנסת לנשמתי ועשית בה סערה ענקית.

עכשיו אני גם יודעת שאתה זה מה שאני רוצה, וגם מה שבעצם תמיד רציתי.

בלילות אתה היית האחרון שעיניי דימינו, חלמו.

ובבקרים אתה היית ונשארת הראשון שרציתי לראות לידי...."

במשך קריאת המכתב נזכרתי ביום הזה, שנפגשנו שוב.

באותו הרגע הבנתי למה לאנה כ"כ שמרה על המחברת ולא נתנה לי לקרוא בה.

ידיי החלו לרעוד מרוב התרגשות והרגשתי כאילו ליבי עוד שניה יוצא ממקומו והולך לחפש אותה.

.... כל מה שאני יגיד לא יתאר אפילו חצי ממה שאני מרגישה, אבל בכל זאת החלטתי לכתוב לך..

חדרת לעמקי נשמתי, למעמקי ליבי, ואתה לא מרפה, לשכוח אותך זה לא אפשרי, זה קשה.
אני רואה אותך, והדבר שאני הכי רוצה לעשות, זה לרוץ ולחבק אותך,
לא לעזוב אותך, לא לתת לך ללכת.

לא לתת לך ללכת שוב, ממני.....

 

אוהבת אותך,

לאנה."

סגרתי את המחברת עם חיוך ופנים רטובות לגמרי.

לא יכולתי לכתוב כלום באותו הלילה גם אם רציתי.

התחלתי לדמיין את לאנה עומדת מולי, אבל בשונה מהפעמים הקודמות דמותה החלה להראות מטושטשת, כאילו הזיכרון לא מספיק.

היא פשוט נעלמה לי מול העיניים ולא הצלחתי לראות אותה שוב.

"איך זה יהיה לראות אותך לאנה..." מלמלתי והרגשתי איך עיניי נעצמות מרוב עייפות ודמעות.

 

הגיע הבוקר ואיתו גם טום לחדר שלי.

בניגוד לפעמים קודמות, הצלחתי שלא ליפול וגם לא להיכנס עם טום לויכוחים מטומטמים.

היה נראה שהחזרה הביתה גרמה לו להירגע קצת ולהתמקד רק בה.

"ביל אתה מוכן לבוא כבר? כולם מחכים לנו!" טום צעק ופתח את דלת החדר.

"שניה אני בא.."

"לקחת הכל? לא שכחת כלום?" הוא שאל אותי לפני שיצאנו.

"לא..יאללה אפשר כבר לצאת ללובי.." אמרתי ויצאתי מהמקלחת אחרי סריקה קצרה, ושנינו יצאנו לכיוון הלובי.

"אני לא מאמין שעוד פחות משבועיים אנחנו בפריז שוב.." אמרתי כשדלת המעלית נפתחה.

"אני לא מאמין שעוד יום אנחנו בבית!" טום הוסיף ושנינו יצאנו ללובי.

"אני לא מאמין ששוב איחרתם!" דיויד התקדם לעברנו והצביע על שעונו.

"נוסעים הביתה! לא עוד Yes לא עוד No ובקיצור No more English!" גיאורג קם מהספה והחל להשתולל.

"בחלומות שלך...ה"English" שלך רק התחילה..."  דיויד הסתובב וצעק לכיוונו.

"למה אתה מתכוון?"

"זה לא לעכשיו...נדבר על זה לפני שניסע לצרפת."

"אז נו מה, הולכים כבר?" נכנסתי בשיחה בניהם וחיפשתי שעון עם עיני.

"11 וחצי, וכן...עכשיו יוצאים." דיויד שם לב לכך וענה לי.

"אז...למה מחכים?" טום שאל והסתכל גם הוא מסביב.

לפי איך שזה היה נראה כולם כבר היו בעמדות שלהם והכל היה מוכן ליציאה שלנו מהמלון.

"בוקר טוב!" גוסטב הגיח מאחורינו עם שתי אריזות ביד.

"לך חיכינו!" דיויד אמר בחיוך והבנו שסוף סוף אפשר לצאת.

"מה זה? יש לזה ריח טוב!"  טום הסתובב אל גוסטב וניסה לראות מה יש באריזות.

"הפ הפ הפ! זה לנסיעה!"  גוסטב התרחק ממנו מעט.

"נו אבל גוסטי אנחנו רעבים!" הסתובבתי אליו גם אני.

"תחכו עשר דק'...המאפים לא ילכו לשום מקום." גיאורג התערב למרות שיכולתי לראות על פניו

שהוא מת לחטוף לגוסטב את האריזות מהידיים.

הריח של המאפים הרג אותי...יכולתי להריח כל מאפה ומאפה שהיה בתוך האריזה.

"רק אחד...מתחנן..." ראיתי את טום מתחנן לגוסטב ולא יכולתי שלא לצחוק.

"בבקשה ממך.." גיאורג הצטרף גם הוא והחלטתי שגם אני צריך לעשות משהו.

"לא אכלנו ימים.." הצטרפתי לשניהם והיה אפשר לראות על גוסטב שהוא עומד להיכנע.

"נו טוב..אני מני-" הוא אמר ובא לפתוח את אחת האריזות כשדיויד קטע אותו.

"לא, לא, לא...תביא לי את זה.." הוא לקח מגוסטב את האריזות וכולנו התבאסנו.

"תתחילו לצאת עם טובי וזאקי לכיוון הוואן, אני תיכף בא ומצידי תאכלו עד שתתפוצצו.."  הוא נתן לכולנו דחיפה קלה לכיוון היציאה.

כולנו היינו עם פרצוף עקום, הקרואסונים האלה פשוט גירו אותנו.

"איפה החיוך שלכם איפה? יש מעריצות בחוץ!"

 

-

 

כעבור שבוע.

 

"שירן תצבטי אותי..!" לאנה קפצה על שירן שבדיוק נכנסה לחדרה.

"מישהי פה שמחה!!" שירן צחקה וחייכה למראה של לאנה שהחלה לקפץ בכל החדר.

"אני עוד חמישה ימים חוזרת לפריז! את קולטת?! אני לא מאמינהההההההה" לאנה עצרה וניסתה להסדיר את נשימתה מרוב הקפיצות.

"את כל כך שמחה לעזוב אותי?" שירן שאלה אותה ועשתה פרצוף עצוב.

"ברור שלא! אם הייתה לי אפשרות הייתי מכניסה אותך למזוודה" לאנה חיבקה אותה וחייכה.

היא באמת אהבה את שירן ומהיום הראשון שהכירו הן התחברו מהר.

היה לה קשה לעזוב אותה עכשיו אחרי כל הזמן הזה שהן היו ביחד כי שירן הפכה להיות חברה טובה שלה כמעט כמו ורוניקה ולוסי.

"את צריכה עזרה עם האריזה?" שירן התנתקה מחיבוקה של לאנה והסתכלה מסביבה, ארגזים היו מפוזרים בכל החדר.

המראה של החדר עם כל הארגזים הזכיר ללאנה את לוסי ואת ורוניקה והיא נרגעה קצת.

"כן, עזרה לא תזיק.." לאנה חייכה חיוך מתון יותר והסתכלה גם היא מסביב.

"אז..מאיפה מתחילים?" שירן נכנסה לתוך החדר וחיכתה שלאנה תכוון אותה.

"מהבגדים." לאנה משכה בכתפיה ופתחה את הדלת לחדר הארונות שלה.

"לא אמרת כלום.." שירן נכנסה אחריה לחדר ארונות והסתכלה על הגודל שלו.

היו ללאנה בגדים בכל מקום ושתיהן לא ראו סיכוי לכך שהבגדים באמת יכנסו למזוודה.

"היכון, הכן ולעבודה.." לאנה מלמלה וסחבה את המזוודה הראשונה לחדר ארונות.

"טוב, מאיפה להתחיל? למעלה או למטה?" שירן שאלה אותה והביאה כיסא.

"מלמעלה...פשוט תעלי ותביאי לי את כל הערמה." לאנה ענתה וסידרה גם שקית לבגדים שהיא תמסור.

"אוקי..." שירן עלתה על הכיסא והתחילה להוריד ללאנה קבוצות של בגדים.

"וגם את זה...תחזיקי רגע.."

"שירן יש עוד בצד שמאל.." לאנה כיוונה אותה ושירן זזה מעט.

"הינה קחי.." שירן הושיטה לעברה עוד ערימה של בגדים ולא שמה לב למסגרת שנפלה.

"תיזהרי!" לאנה צעקה לעברה וזזה ימינה כדי שלא תיפגע כשהבינה ששירן לא תפסיק לתפוס את התמונה.

"וואי לא ראיתי את זה! לאנה את בסדר?!" שירן הסתכלה למטה בהלם וקיוותה שלא קרה כלום.

"כ..כן..אני ב..אני בסדר.." לאנה גמגמה ומיהרה לכיוון התמונה.

"זה נשבר?" שירן שאלה בדאגה וירדה מהכיסא.

"ר..רק הזכוכית..זה בסדר..אני..אני יסדר כאן." לאנה לקחה את התמונה והפכה אותה.

"תביאי אני יעזור לך...יש כאן הרבה זכוכיות." שירן התקדמה לעברה והחלה להזיז את השברים.

"לא לא, זה בסדר..את לא צריכה." לאנה חייכה אליה והתפללה בליבה ששירן לא תראה את התמונה.

"אבל יכולה להיחתך תיזהרי.." שירן התעקשה ולקחה מלאנה את התמונה כשזו עצמה את עיניה כדי לא לראות את תגובתה.

היא הפכה את התמונה ובמשך כמה שניות היה שקט.

"ל..לאנה...זה...זה מי ש-" שירן שאלה את לאנה והביטה בתמונה המומה.

"כן.." לאנה ענתה בשקט ופקחה את עיניה באיטיות כשהבינה ששירן ראתה את התמונה ושדבר כבר לא יעזור.

"את ו.."

לאנה הנהנה קלות.

"אוקי זה..זה קצת..מוזר.." שירן גמגמה וניסתה להבין.

"גם נכון..." לאנה הסכימה איתה והסתכלה על תגובתה.

שירן הסתכלה מבולבלת על התמונה ואז על לאנה והחלה לחבר את הנקודות.

"אויי אני כ"כ סתומה..." היא הניחה את התמונה על הרצפה ושמה את כף ידה האחת על מצחה.

לאנה לא אמרה כלום, היא רק חיכתה ששירן תמשיך.

"ואני עוד הראיתי לך את העיתון..וצחקתי על התמונות...מאמי אני...וואי אני פשוט ילדה פוסטמה!"

היא הנידה את ראשה ולא האמינה שזה באמת קרה לה.

"לא, לא, את לא...את בכלל לא ידעת...את..את לא אשמה במה שהוא עשה." לאנה מיהרה להרגיע אותה.

"אבל למה..למה לא סיפרת לי? הייתי מעודדת אותך או משהו..מקשיבה לך.."

"כי תחשבי על זה ככה...לא כל יום מישהי באה ואומרת 'אני יוצאת עם ביל קאוליץ', זה נשמע ממש..הזוי."

לאנה הסבירה לה והסתכלה סביבה.

"אני...אני המומה עדיין...כאילו פאק, אשכרה יצאת איתו!.." שירן עדיין התקשתה להאמין למה שגילתה.

"כן..יצאתי איתו.." לאנה חזרה אחריה ושמה דגש על זמן העבר.

"רגע...אז כשראית את התמונות הוא..הוא בעצם בגד בך!?"

"אפשר להגיד שכן.." היא ענתה שוב והפעם בעיניה היה ניצוץ של דמעות.

"אוף אני כזאת סתומה! לא הייתי צריכה להזכיר את זה עכשיו...אני מצטערת...זה..

זה פשוט בא לי בהפתעה מוחלטת!" שירן חיבקה אותה והצטערה על זה שהזכירה את עניין התמונות.

היא החלה להבין שכל מה שקרה בקניון היה בגלל שזה לא היה צפוי מצידה של לאנה

וכל הפעמים שהיא דחתה בנים זה היה בגלל ביל...ושהיא דיברה על החבר שלה היא בעצם דיברה..עליו.

"זה בסדר אל תדאגי...אני יודעת שזה ממש ממש מוזר." לאנה ניגבה קלות את עיניה וחייכה לשירן.

"טוב נעזוב את הנושא הזה בצד...בהזדמנות כבר תספרי לי, עכשיו בואי נסדר פה..."

שירן התנתקה ממנה בחיוך וניסתה להעביר נושא כדי לא להגיד עוד משהו שלא במקום.

"אין לי בעיה לספר לך עכשיו...במילא יש לנו עוד הרבה מה לעשות, לפחות נעביר את הזמן."

לאנה הזיזה את הכיסא והתכופפה לראות איפה יש זכוכיות.

"אם אין לך בעיה אז אני מי אני שתתנגד?" שירן הסכימה בחיוך והחלה גם היא בחיפוש אחר זכוכיות נוספות.

 

-

 

ורוניקה חזרה הביתה והניחה את כל המזוודות בחדרה.

שלושת השבועות שהעבירה באוסטרליה עשו לה רק טוב, להיות רחוקה מכל האנשים גרם לה להירגע קצת.

היא החלה לפרוק את המזוודות ואז נזכרה בטום ומיהרה להתקשר אליו.

"מספר חסוי.." היא מלמלה בחיוך והתקשרה אליו.

"הלו?"

"לאן הגעתי?" היא אמרה בקול עמוק וניסתה לחקות קול גברי.

"לאן רצית להגיע?" טום שאל וורוניקה התאפקה שלא לצחוק מהפרנויות שלו.

"לאן שהגעתי.." היא המשיכה להתחכם ועצרה את צחוקה.

"אז הגעת..מי זה?" טום ניסה להבין והחל להתעצבן.

הוא לא אהב שהתקשרו לפלאפון שלו אנשים לא מוכרים.

"לא ידעתי שאתה כזה פחדן קאוליץ!" ורוניקה חזרה לקולה הרגיל והחלה להיקרע מצחוק.

"לא דיברת עם חבר שלך שלושה שבועות והדבר הראשון שאת עושה זה מותחת אותו בטלפון!?"

טום לא ידע אם לצחוק או לצעוק, הוא נשם עמוק וחיוך עלה על פניו, הוא לא יכל לכעוס עליה.

"הדבר הראשון שאתה עושה זה מתעצבן!?" ורוניקה החזירה לו.

"צודקת, מההתחלה."

"אוקי..מעכשיו.." היא סיכמה וטום צחק מעט.

"הלו?" הוא אמר כאילו רק עכשיו ענה.

"כמה שהתגעגעתי אלייך!"

"יפה שלי! איך היה באוסטרליה?"

הם המשיכו לדבר במשך יותר מחצי שעה וניסו להשלים את כל הפערים.

מידי פעם הם דיברו על ביל ועל כך שלאנה חוזרת עוד שבוע, מנסים לחשוב אם כדאי לעשות משהו כדי להפגיש בניהם.

כשסיימו את השיחה ורוניקה זרחה מרוב אושר והתרגשה מכך שעוד ארבע ימים הם יפגשו שוב.

רק עוד כמה ימים קאוליץ....היא חייכה לעצמה ואז החליטה להתקשר גם ללוסי.

"הלו?" לוסי ענתה בקול עייף, היא בדיוק ישנה צהריים.

"ילדה את בבית?" ורוניקה אמרה וצחקה, מה שגרם ללוסי להתעורר בבת אחת.

"ילדה א-ת בבית!?" לוסי החזירה לה באותה השאלה והסתכלה על השעון.

"כבר שעה ומשהו...אני בדיוק פורקת מזוודות, בא לך לבוא?!"

"גם אם לא היית מזמינה אותי הייתי באה! את יודעת למה!?" היא קמה מהמיטה והדליקה את האור בחדר.

"לא אנ-"

"אני יגיד לך למה! את לא מאמינה בכלל! אני מתארגנת ובאה!" לוסי קטעה את ורוניקה ובינתיים הוציאה בגדים מהארון.

"את נשמעת לחוצה, קרה משהו רציני?!" ורוניקה התחילה להיות יותר מודאגת.

"מאוד." לוסי הדגישה והכניסה את ראשה דרך החולצה כשהיא מסתבכת עם הפלאפון.

"משהו רציני רציני?" היא שמעה את קולה של ורוניקה צועקת מהצד השני של הקו.

"אני מתלבשת ובאה!" לוסי ניתקה את השיחה והחליפה בזריזות גם את המכנסיים.

ורוניקה התיישבה באיטיות על מיטתה והעלתה השערות למה שלוסי רוצה להגיד לה.

"אולי לבן יש חברה?...לא אבל זה לא רציני....אולי פביאן ולטה ביחד? בעצם למי אכפת...

אז מה כל כך דחוף לוסי? מה?" היא החלה לדבר עם עצמה וניסתה לחשוב מה זה יכול להיות.

 

-

 

"אני חושב שסיימנו להיום, לא ביל?" דיויד דיבר אל ביל שהיה בתוך חדר ההקלטות.

"כן, זה נשמע ממש טוב." ביל ענה לו והוריד את האוזניות מעליו.

"סוף סוף!" טום רטן והשעין את הגיטרה על הקיר.

השניים יצאו מהחדר ונכנסו לאולפן.

"זה גמור נכון?" ביל שאל את דיויד והתיישב על הכיסא ליד אחד המפיקים.

"כן זה יהיה מוכן כבר מחר. אתה בטוח שאתה לא רוצה את זה גם לדיסק הבא?" דיויד שאל אותו ועיין בכמה מהדפים שהיו בידיו.

"לא...אל תדאג אני יכתוב עוד שירים בחיים."

"אנחנו בטוחים בזה ביל.." טום נזכר לדבר והתיישב גם הוא.

"ומה איתך טום? לך לא בא לכתוב שירים?" דיויד חייך וטום החזיר לו פרצוף תוקפני.

"אין לך עוד שאלות? שאלות רציניות יותר?"

"סידרת את כל הדברים לנסיעה לצרפת נכון?" ביל נכנס בשיחה ושאל את דיויד.

הוא ידע את התשובה מראש אבל הפחד שמשהו יתפקשש גרם לו לוודאות כל פרט קטן בנסיעה.

מאז שקרא בפעם הראשונה את המכתב של לאנה הוא החל לקרוא אותו בכל לילה, כבר זכר אותו בע"פ.

הוא החליט שלא משנה מה, הוא בא לפריז בכוונה להחזיר אותה אליו.

"הרי אתה יודע את התשובה אז למה אתה שואל!?"

"זה לא יעזור דיויד...הוא רוצה לשמוע כן." טום הסביר לו.

"שמעת אותו.." ביל הנהן ושילב את ידיו.

"אז כן ביל, הכל מסודר....כבר חודשיים שהכל מסודר!" דיויד ענה לו וגלגל את עיניו.

"זה כל מה שרציתי לדעת.." ביל החזיר לו חיוך ענק ודיויד מלמל לעצמו, "וידעת.." .

 

מאוחר יותר הבנים חזרו לביתם וסידרו את הבגדים הנקיים והמלוכלכים שהיו במזוודות.

הם היו כבר כמה ימים בבית שכל עיסוקם היה בהכנות להופעות הבאות, יחסי ציבור, ראיונות ובין לבין גם הקלטות באולפן.

בהתחלה הם חשבו שהם ינוחו אחרי כל מה שעברו בארה"ב אבל קרה ההפך ועבודתם נהייתה לחוצה יותר.
יום למחרת הם כבר היו צריכים לעלות על טיסה לברלין ושם להתארח בתוכנית לערוץ המוזיקה ויום אחרי גם להופיע.

"אתה קולט שעוד יומיים אנחנו בצרפת?" טום דיבר עם ביל וניסה להוציא את המזוודה מהדלת.

"קצת הסתבכת קאוליץ אתה לא חושב?" דיויד הגיע מאחוריו וסידר את המזוודה על הצד ככה שתוכל לעבור במשקוף.

"בוקר טוב גם לך..." טום מלמל וחיפש את ביל עם עיניו.

"מה נשמע דיויד?" קולה של סימון נשמע מהסלון.

"הכל מצויין סימון, מה איתך?" דיויד נתן לעצמו אישור כניסה והתקדם לעברה.

השניים דיברו בקצרה ובינתיים טום עלה למעלה.

"אתה רוצה להגיד לי שאת כל מה שאמרתי לך לא שמעת!?" הוא נכנס לחדר של ביל וראה אותו יושב עם הדיסק בין הידיים.

"הא?" ביל הרים אליו את ראשו והיה נראה לא מרוכז.

"אוחחח...אתה כל- כך.. כל – כך.. אתה!" טום התעצבן מהאדישות של ביל.

"בבקשה לא על הבוקר..." ביל קם מהמיטה והכניס את הדיסק לתיק גב שחור.

כל הלילה הוא לא הצליח לישון והחל להרגיש לא טוב.

המחשבות על לאנה והנסיעה לפריז גרמו לו להיות לחוץ וכבר עשו אותו חולה.

נשארו רק עוד כמה ימים עד שאת תהיי קרובה אליי...הוא חשב בליבו והרים את שתי המזוודות.

טום רק נשען על הדלת והסתכל על ביל.

הוא ידע כיצד ביל מרגיש ולא היה לו ספק שזה בגלל לאנה, אבל לא היה דבר שהוא יכל לעשות.

"אתה מוכן לזוז קצת?!" ביל נתן לו דחיפה קלה והחל להוציא את המזוודות מהחדר.

טום רק הסתכל עליו וניסה שלא לצחוק כשראה איך ביל מסתבך.

הוא החליט לעזור לביל לסחוב את המזוודות וזה אפילו לא טרח להודות לו על כך.

השניים עד מהרה כבר נפרדו מאימם ונכנסו לוואן, שם כבר חיכו להם גוסטב גיאורג ושומרים הראש.

 

-

 

רבע שעה אחרי שניתקה את השיחה עם ורוניקה, לוסי כבר הייתה מול דלת דירתה.

היא דפקה על הדלת ולא עברה שניה עד שורוניקה פתחה לה.

"מה קרה? נשמעת ממש לחוצה!" ורוניקה משכה אותה פנימה ולוסי נפלה כשאיבדה את שיווי משקלה.

"את בסדר?!" ורוניקה מיהרה לשאול אותה למרות שלא הפסיקה לצחוק.

"איזו מוכשרת את! טוב שלא העפת אותי..!" לוסי צחקה גם היא ונדהמה מחוזק התנופה שקיבלה.

"איפה ההורים שלך?" היא הסתכלה מסביב ולא ראתה אף אחד מהוריה של ורוניקה.

"יצאו לקניות, אין כלום בבית...הכל התקלקל."

"הבנתי.."

"טוב קומי מהרצפה! אני רוצה שתספרי לי, מה היה כ"כ דחוף?" ורוניקה משכה אותה למעלה ושתיהן הלכו לחדרה.

"אוקי תראי...דבר ראשון אני ממש כועסת עליך שבאמת לא לקחת פלאפון! זה היה חוסך הרבה זמן!" לוסי התחילה והתהלכה בחדרה של ורוניקה כשזו ישבה על המיטה ורק הסתכלה עליה קשובה.

"גם את יכולה לחסוך זמן עכשיו...מה כל העניין!?" ורוניקה צחקה מעט ולוסי הפנתה אליה מבט שגרם לה להשתלט על עצמה מיד.

"אז ככה..דבר שני...מה שאני הולכת להגיד לך הולך לפתור הרבה דברים או לא לפתור כלום."

"אבל מה!? מה את רוצה להגיד לי?!" ורוניקה החלה להתעצבן וסקרנותה הרגה אותה.

"תנשמי עמוק.." לוסי ניסתה להרגיע אותה אבל קרה בדיוק ההפך, היא נלחצה עוד יותר.

"נו לוסי! אני הורגת אותך עוד דקה!"

"ל..לאנה י-"

"מה עם לאנה?! קרה לה משו?! אני מתה...! מה קרה!?" ורוניקה קטעה את לוסי שבדיוק התחילה לדבר סוף סוף.

"תני לי לסיים את המשפט!" לוסי צעקה עליה והמשיכה להתהלך בחדר.

"אז נוווו, דברי!"

"ללאנה יש..יש לה בלוג." היא אמרה לבסוף ונעמדה בדיוק מול ורוניקה כשידיה פרוסות לצדדים.

ורוניקה הסתכלה על לוסי והשתיקה ששררה בחדר במשך שניות אחדות נקטעה ע"י קול צחוקה המתגלגל.

לוסי הסתכלה מופתעת על ורוניקה שנקרעה מצחוק והתהפכה על המיטה מצד לצד.

"ל..לאנה!? בלוג..? וואי וואי, זה יהיה טוב..! מאיפה הבאת את זה?!"

ורוניקה דיברה בין כל הצחוק ולא יכלה להפסיק.

"הטמטום שלך מדהים אותי לפעמים! קומי!" לוסי התקדמה אליה וניסתה להפסיק את צחוקה אך ללא הצלחה.

היא משכה את ורוניקה והקימה אותה מהמיטה כשהיא הולכת איתה לכיוון המחשב.

"עכשיו אני יראה לך מאיפה הבאתי את זה!"

היא הוציאה פתק קטן שעליו רשמה את כתובת האתר ועוד לפני שצחוקה של ורוניקה הפסיק הבלוג היה על מסך המחשב.

"זה יכול להיות של כל אחת!" ורוניקה נרגעה מעט מצחוקה והצביעה על המסך.

"אוי ואבוי..." לוסי מלמלה ושמחה את ידה על מצחה כלא מאמינה לטיפשות של ורוניקה.

"אולי תקראי!" היא קפצה פתאום והושיבה את ורוניקה על הכיסא מול המחשב.

ורוניקה חייכה לעצמה והתקשתה להאמין למה שלוסי אמרה.

היא החלה לקרוא את הפוסטים ועברה עליהם ברפרוף, כמו לוסי גם היא הבינה שלאנה ראתה את התמונות.

עם כל שורה שקראה מפוסטים, חיוכה התיישר מעצמו ונמחק מפניה כלא היה.

 

-

 

כעבור יומיים

 

היא:

ישבתי בחדרי כשהדיסק האחרון שצרבתי התנגן לו במערכת.

היו שם שירים שקטים שהרגיעו אותי מצד אחד אבל מצד שני הסיטו את ריכוזי מהאריזה.

התחלתי שוב לחשוב על ביל ובחישוב מהיר של הימים נזכרתי שהיום הוא מגיע לצרפת.

ניסיתי לא לחשוב עליו אבל בדיוק אז הגעתי לערמת עיתונים שהייתה קשורה רק אליו.

החלו לי מן רעידות בידיים, עברה לי צמרמורת בכל הגוף.

"שלושה ימים זה מה שמפריד בני לבינך...שלושה ימים ומה שעשית." דיברתי עם עצמי בשקט והעברתי את אצבעותיי ברפרוף על אחד מהשערי העיתונים עליו הוא הופיע.

דמעה זלגה מעיני כשנזכרתי באותו היום שישבתי עם שירן בקניון וראיתי את התמונות, שוב הרגשתי כעס על אותו המקרה.

"את עדיין אוהבת אותו מה?"

שמעתי את קולה של שירן מאחורי והסתובבתי אליה במהירות.

היא נשענה על הקיר בכניסה לחדר והסתכלה עליי.

"יותר ברור מזה אני לא חושבת שיש..." אמרתי ונאנחתי.

שמתי את העיתון על הערימה ואת כולה הכנסתי לארגז שכוסה כולו בציילוטיפ.

"את חושבת שתיפגשו שוב?" שירן ניגשה והתיישבה לידי כשהיא מסיטה את שיערי מאחורי אוזניי.

חייכתי חיוך קטן, "ביל היה עושה לי את זה הרבה.." .

"את לא יכולה לדעת..אולי הוא יעשה לך את זה עוד הרבה." שירן אמרה ושתינו התחלנו לצחוק.

"מגעילה." אמרתי ונרגענו קצת.

"אז את לא תמימה כמו שחשבנו הא? איי איי איי..."  שירן הוסיפה ואני רק הסמקתי.

"רגע...את רוצה להגיד לי ש...ש.." היא הסתכלה לתוך עיניי והחלה להנהן עם ראשה באיטיות.

"נו בטח...מה נראלך?" עניתי וחייכתי כששירן פערה את פיה.

"לאנה האריס, את ילדה מלאת הפתעות! את יודעת מה זה אומר?" היא צחקקה קצת.

הנדתי את ראשי לשלילה.

"את אשכרה עשית את ביל קאוליץ!" שתינו התחלנו לצחוק ביחד.

למרות שבזמן האחרון כל מה שהזכיר לי את ביל גם גרם לי לבכות, השיחה הזאת עשתה בדיוק ההפך.

נזכרתי כמה טוב היה לי איתו, בכל מצב...באיזשהו אופן גם כשהיה רע, לפחות זה היה איתו.

וכששירן אמרה לי את זה נזכרתי רק בלוסי שהגיבה ממש אותו הדבר.

 

-

 

חמישה ימים אחרי.

 

הוא:

התארגנתי מעט ואז ביקשתי מזאקי שיסדר לי נהג.

יצאתי מהמלון לבוש היטב וניסיתי להחליט בדרך למטה אם אני הולך לעשות את הדבר הנכון.

לא התלבטתי יותר מידי ואחרי זמן קצר כבר ירדתי מהמכונית ונעמדתי על המדרכה מול בית הקפה.

עמדי שם ככה דקה, מסתכל על המבנה ובראשי התחלתי להריץ את כל הזיכרונות שלי ושל לאנה ביחד.

"לאנה!"

"חכי רגע, אל תלכי!"

"בואי, אני יחזיר אותך הביתה."

נזכרתי איך היא עמדה בצד הכביש וניסתה לתפוס מונית, רטובה כולה מהגשם.

יכולתי לראות את טיפות הגשם מתערבבות עם הדמעות שבעיניה ואת הרעידות שבמגע שלה.

"את רוצה להתקלח?"

"אתה בטוח שזה בסדר?

כאילו, אני יכולה להסתפק בבגדים יבשים ובלי להעליב - אתה נראה כמו אחד שזקוק למקלחת חמה יותר ממני."

"זה בסדר, אני יכנס אחרייך."

"למה שתיים?"

"אחת לגוף ואחת לשיער."

התהלכתי קצת ואז ראיתי מהחלון בטשטוש את לאנה.

היא חיבקה בדיוק מישהו שהיה נראה לי מוכר ונראתה כל כך מאושרת.

הרגשתי איך עיני נרטבות וידי מתחילות להזיע למראיה של לאנה אחרי כל הזמן שהיא הייתה רחוקה ממני.

היא לא השתנתה הרבה, נשארה אותה בחורה יפיפייה שהייתה.

כל שרציתי לעשות היה להתפרץ לבית הקפה ולנשק אותה, לחבק אותה ולא לעזוב אותה יותר לעולם.

מרוב מחשבות ראשי החל לכאוב, זה היה יותר מידי בשבילי...לראות אותה אחרי הרבה זמן ולא להיות איתה.

הרכנתי את ראשי וניגבתי מעט את עיני.

"ב..ביל?"