פרק 69

כעבור שבוע וחצי.

"תגידי, דיברת עם טום על זה? הוא יודע?" לוסי שכבה על המיטה בחדרה של ורוניקה והסתכלה עליה כשהסתבכה עם המזוודה.

"נו בטח שהוא יודע...מה נראה לך, שאני ייסע ככה לשלושה שבועות ולא יגיד לו כלום?" ורוניקה ענתה לה וניסתה להסתדר.

"את צריכה עזרה..?" לוסי אמרה מחוץ להקשר השיחה.

"לא, עוד לא.."

"לא יודעת...סתם חשבתי. בכל מקרה זה לא כאילו לא תוכלו לדבר כשתהיי שם א-" היא חזרה לנושא כשורוניקה קטעה אותה.

"דווקא לא." היא אמרה ופתחה את המזוודה.

"מה לא?"

"אני לא לוקחת פלאפון...איכשהו ההורים שלי הצליחו לשכנע אותי להשאיר את כל הטכנולוגיה בבית." ורוניקה ענתה ונאנחה.

"את צוחקת עליי נכון?" לוסי התיישבה מיד והסתכלה על ורוניקה מופתעת.

"הלוואי שהייתי צוחקת, אבל לא.." ורוניקה התיישבה גם היא על הרצפה מול המזוודה הפתוחה, תוהה מאיפה להתחיל.

"אוהו, אוקי...ומה טום אמר?"

"התבאס קצת...ובצדק. אבל לפחות הוא יידע מה קורה איתי פחות או יותר..."

"הבנתי..." לוסי הנהנה קלות והסתכלה על כל הבלגן שהיה מסביבה.

החדר של ורוניקה היה בכאוס רציני, רוב הבגדים היו על הרצפה – חלקם מקופלים ורובם לא ממש,

זוגות נעליים היו מפוזרות בכל מקום ובין לבין היו גם ספרים.

"טוב יאללה, את עוזרת לי לארוז?" ורוניקה פנתה אליה והחליטה שהגיע הזמן להתחיל בעבודה האמיתית.

גם היא בדיוק כמו לוסי הסתכלה על חדרה והתייאשה עוד לפני שהתחילה.

"כן..." לוסי ענתה באי רצון, היא ידעה שאריזת המזוודה הולכת להיות תהליך ארוך.

"רגע! נזכרתי במשהו!" היא קפצה ונעמדה על מזרון המיטה כשראשה כמעט נפגע מהמנורה.

"והוא..?" ורוניקה הסתכלה עליה בפרצוף שואל.

"נכון לאנה חוזרת עוד חודש וקצת?"

"נו.."

"וכשהיא חוזרת זה יומיים לפני היומולדת שלה?" לוסי המשיכה וקפצה על המזרון.

"כן..נו..?" ורוניקה ניסתה להבין לאן היא חותרת.

"אז חשבתי אולי... לעשות לה מסיבת הפתעה בבית קפה."

"זה...זה רעיון לא רע בכלל את יודעת?" ורוניקה חשבה לרגע והגיעה למסקנה שהרעיון של לוסי טוב מאוד.

"תתארי לך את הפנים שלה כשהיא תראה את כולנו...ואת ביל וא-"

"את ביל? את באמת רוצה להזמין את ביל?"

"כן..למה לא..?"

"לוסי אני כמעט בטוחה שלאנה ראתה את התמונה שלו עם הבחורה ההיא...ואולי היא בכלל שכחה ממנו."

"אבל הוא לא שכח ממנה."

"אנחנו לא יודעות את זה בוודאות.."

"טום בטוח דיבר איתך עליו."

"כן הוא דיבר עליו הרבה...אבל לא יודעת, אם הוא היה אוהב אותה הוא לא היה עושה את מה שעשה."

"זה היה מלפני חודשיים וחצי...כולם שכחו מזה תהיי בטוחה."

"נכון, כל מי שלא נפגע מהעניין ישירות..."

"טוב גם זאת נקודה טובה.."

"אני חושבת שנחגוג לה רק אנחנו, כל החברים...הוותיקים. אם אפשר להגיד את זה ככה."

"את חושבת ש..שתהיה לה, או לך כמובן.., בעיה עם בן?"

-

"עוד חודש...עוד חודש.." ביל מלמל כשהיה עם הלהקה באוטובוס בדרך לניו יורק.

"עוד חודש מה?" גיאורג הסתכל עליו וניסה להבין מה כל ההתרגשות.

"עוד חודש אנחנו בצרפת.." גוסטב הסביר לו.

"פחות מחודש." טום תיקן את שלושתם עם חיוך, הוא לא יכל לחכות לרגע שיראה שוב את ורוניקה.

חמישה חודשים עברו לו כמו נצח בלעדיה והוא בחיים לא חשב שהוא יכול להרגיש ככה.

כל מה שעבר עליו בזמן האחרון עם הלהקה והפריצה בארה"ב פתאום לא השתווה בכלל לרגע שבו הוא יראה את ורוניקה שוב.

הוא חלם על זה הרבה פעמים, תוהה איך זה בדיוק יהיה.

"בדיוק יומיים פחות.." ביל המשיך וחייך גם הוא.

הוא לא ידע אם חיוכו מוצדק, אבל התרגש בכל זאת.

מה שהוא כן ידע היה שלאנה תחזור לפריז כשהם יהיו שם והמחשבה על כך גרמה לו להחסיר לא מעט שעות שינה.

בלילות אחרי הופעות הוא היה מתיישב על המיטה וכותב לה עוד שיר, מדמיין אותה מולו

וכשהיה נרדם היא הייתה מופיעה בחלומותיו.

גם המחשבה על כך שלאנה אולי ראתה את התמונות, או גרוע מזה,

שכחה ממנו, הפריעה לו לישון ולהתרכז בחזרות.

לא פעם מצא את עצמו מזיל דמעה כששר את Geh שנכנס לרשימת השירים בהופעה בתור בונוס.

טום היה נותן לו בעיטה קטנה וזה היה מספיק בכדי לגרום לו להתעשת שוב,

אבל כשהם ירדו מהבמה מצב רוחו היה בדרך כלל ירוד ולא היה לו חשק לראות אף אחד.

למזלו לא היה עובר זמן רב עד שהיה מגיע לחדרו ויכל להתפרק.

"לא יודע מה איתכם, אני יותר מתרגש מהעובדה שנהיה סוף סוף בבית!" גוסטב התפרץ וחייך.

"וואי כן! אם אני ישמע בגרמניה מישהו אומר פעם אחת yes אני יוריד לו מזה מכה,

אני לא יכול לשמוע יותר אנגלית!" גיאורג הסכים איתו.

"מה אתה מתלהב? אנחנו כל הזמן מכפכפים אותך!" טום אמר וצחק כשהוריד לגיאורג מכה,

מה שגרם לכל השאר להצטרף לצחוקו.

"היית מת." גיאורג לא נשאר חייב והחזיר לו מכה.

"תפסיקו שתיכן!" ביל עצר אותם והחל לצחוק גם הוא.

"שתיכן!?" הבנים עצרו והסתכלו עליו.

"אמרתי שתיכן? לא...אמרתי שניכם." הוא מלמל וקיווה שאף אחד לא באמת ישים לב להבדל.

"אני כמעט בטוח שאמרת שתיכן." גוסטב אמר וגיאורג וטום מיהרו לעלות על ביל במכות.

"היי! תפסיקו כבר כולכם...אנחנו עוד מעט מגיעים!"

דיויד עבר בניהם ועל צחוקו אפשר היה לשמוע שגם אותו הצחיקה כל הסיטואציה.

"אחחחח! טום י'תמנון קום ממני!" ביל ניסה להוריד מעליו את טום אבל לא לקח בחשבון גם את גיאורג.

"שתיכן הא? אנחנו נראה לך מזה שתיכן!" גיאורג קפץ עליו.

"קיפוד!" טום אמר וקפץ עליו גם הוא.

"גיאורג י'שמן! אני לא יכול לנשום! גוסטב תעזור לי!" ביל צווח תוך כדי שצחק.

"מה אני קשור?" גוסטב הסתכל מהצד עם חיוך.

"י'מפקיר." דיויד זרק לעברו והוציא בקבוק מים מהמקרר.

"ומה אתה קשור?"

"אני..אני סתם פה." הוא ענה לשאלה של גוסטב וחייך כשלגם מהמים.

"איה! אחחח! דיויד תוריד אותם ממני!" ביל הפעם צעק.

"טוב יאללה זהו, נגמרה החגיגה." דיויד הזיז אותם מביל ולא יכל שלא לצחוק.

ביל נשם קצת ואז החל לצחוק גם הוא.

"כל זה בגלל טעות בזיהוי?" הוא אמר וגוסטב הצטרף לצחוקו.

טום וגיאורג שעד לאותו הרגע נראו מרוצים ממה שעשו לביל, קפצו עליו בשנית.

"טעות בזיהוי!?" טום נתן לו כאפה והחזיק את הידיים שלו.

"דיויד!" ביל ניסה לצעוק אבל לא יכל כי גיאורג החל לדגדג אותו.

"זה מגיע לך הפעם.." דיויד הניד את ראשו לשלילה ולגם מבקבוק המים פעם נוספת.

"אתה טעות בזיהוי!" גיאורג אמר והמשיך לדגדג אותו.

"אתה טעות!" טום נתן לו עוד מכה והחל לצחוק למראהו חסר העונים של ביל כשהוא וגיאורג נגדו.

"טוב טוב דיי זהו! אני מבטיח זהו!" ביל התנשף וניסה להזיז אותם ממנו.

השניים ירדו ממנו מחויכים ומרוצים מהלקח שלימדו אותו.

"נראה אותך טועה בזיהוי שוב." טום אמר והצביע לכיוונו של ביל.

"כן! נראה אותך!" גיאורג חזר אחריו ושילב את ידיו.

"אל תחזור אחריי." הוא הפנה את מבטו אל גיאורג.

"טוב."

"היום זה אני מחר זאת ורוניקה!" ביל אמר וסידר את בגדיו שהתקמטו מהקפיצות של השניים עליו.

"כן הא..לא נראלי!" טום ענה לו וגיחך.

"וכל זה התחיל מדיבור על צרפת?" גוסטב התערב שוב ותהה איך הם הגיעו לנושא.

"טח, לא! כל זה התחיל כשביל נולד."

"ב10 דקות אחרייך! אנחנו היינו באותה הלידה!" ביל הזכיר לטום.

"נו רואה? עוד ברחם שנינו ידענו שאני השולט."

"אתה חי בסרט."

"טוב תעצרו רגע את הדיון פה...ביל," דיויד הפסיק אותם

"אמ?" ביל הסתכל עליו וחיכה שימשיך.

"מה החלטת לעשות עם השירים? מקליטים אותם או מה..?" הוא שאל את ביל והחזיר את הבקבוק למקרר.

-

היא:

ישבתי עם הוריי בסלון והתחלנו לדבר על כך שבעוד חודש אנחנו חוזרים לצרפת, פריז.

לא הצלחתי לעכל שהחצי שנה הזאת באמת עברה, שזה לא רק עוד חלום ושבאמת הזמן שנשאר לי בישראל הוא מועט.

"אני לא מאמינה...עוד חודש ואני כבר לא פה!" אמרתי וחייכתי.

הפעם זה היה חיוך אמיתי, חיוך של אושר כמו שהרבה זמן לא חייכתי.

"רואה שזה עבר לך מהר? אפילו נהנית!" אבא שלי אמר וחיבק אותי.

הוא צדק, היו ימים שעברו לי מהר והיו ימים שלא עברו לי בכלל.

אני לא יודעת למה אבל התחלתי באותו הרגע לחשוב על ביל...על זה שהוא יהיה בפריז כשאני יחזור.

ואולי ניפגש שוב יום אחד..חשבתי לעצמי כשקולה של אימי קטע את מחשבותיי.

"עוד מעט יש לך גם יומולדת, 18 זה לא סתם."

"אל תדאגי, אני לא שוכחת.." מלמלתי וקמתי מהספה.

"מה, לאן?"

"אני צריכה לסדר כמה דברים למחר ואחרי זה אני ילך לישון.." שיקרתי למחצה.

"טוב מתוקה, שיהיה לך לילה טוב."

"לילה טוב..." עניתי בחיוך והסתובבתי.

"לילה טוב נסיכה."

עליתי למעלה ונכנסתי לחדרי.

הרגשתי את הצורך לכתוב לביל עוד מכתב הולך וגובר, באמת שניסיתי להחזיק את עצמי ולא ללכת למחשב אבל זה היה פשוט דחף.

שניה אחרי זה כבר ישבתי על המחשב, העברתי את אצבעותיי על המקלדת והדמעות החלו לזלוג להן מעיני.

עברו חודשיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי לו וכל המילים פשוט ישבו לי על הלב.

"ביל שכבר לא כל כך שלי,

אחרי יותר מחודשיים שלא כתבתי לך מילה, שדמותך מתנשק עם מישהי אחרת הלכה איתי לכל מקום,

ששברתי את הראש ולא הפסקתי לבכות, כל מה שאני באמת רוצה לכתוב זה 'למה?'.

גם אם אתה לא פה בשביל לענות, אני מוצאת את עצמי פוחדת מהתשובה.

'כי לא דיברנו חודשים' או 'כי כבר לא אכפת לי ממך' או יותר גרוע ' כי אני כבר לא אוהב אותך'.

באמת שאני לא מצליחה להבין מה גרם לך לעשות את זה,

אולי לא באמת הכרתי אותך...אולי באמת אהבת אותי.

אבל אני לא יכולה להאמין לזה...כי אני יודעת שאני מכירה אותך, אני בטוחה שאהבת אותי...

אז לאן כל זה הלך?

מאז שראיתי את התמונה, לא השתנה הרבה.

ניסיתי לשנוא אותך, לשכוח ממך, להתעלם מהרגש שלי אלייך, אבל לא...אתה בכל מקום..

פשוט לא מרפה.

בבוקר אני עדיין קמה והדבר הראשון שאני חושבת עליו זה אתה,

בלילה אתה עדיין הדבר האחרון שאני מדמיינת לפני שאני נרדמת ואתה גם היחידי שמופיע בחלומותיי.

אני גם עדיין בוכה...אבל כבר לא בשבילך, כבר לא מגעגוע...אני בוכה בגללך ובגלל שפגעת בי.

איך זה בכלל אפשרי? אתה פגעת בי? אני לא רואה בזה שום היגיון.

ואולי כל ההשערות שלי נכונות...

אולי אתה באמת כבר לא אוהב אותי, באמת כבר לא אכפת לך, שכחת..

אתה יודע ביל?

אומרים, שהעצב הכי גדול הוא להיזכר ברגעים הכי שמחים שלנו.

אני כל יום נזכרת בעוד ועוד רגעים יפים שהיו לי איתך, ורק נהיית יותר ויותר עצובה.

זה נכון מה שאומרים, אני מקווה שזה גם נכון שאומרים שמה שנועד להיות, יהיה.

אני פשוט מרגישה שזה נועד להיות בינינו.

אני מקווה שזה נכון, מקווה שגם אתה עדיין מרגיש ככה.

לעזוב אותך היה אחד הדברים הקשים שעברתי, אבל אז ידעתי שאתה עדיין שלי...שאתה אוהב אותי למרות הכל.

לראות אותך מוותר עליי היה יותר קשה מהריחוק בנינו, יותר קשה מהכל.

אני לא וויתרתי, אני גם לא רוצה לוותר.

מה שנועד להיות...יהיה."

נהר של דמעות ירד מעיני.

הייתי צריכה את זה, לפרוק את הכל על כתב...במידה מסוימת זה עזר לי.

הרגשתי קצת יותר משוחררת ולאט לאט גם נרגעתי מהבכי.

-

שבוע אחרי.

ורוניקה כבר באוסטרליה כמעט שבוע...לוסי חשבה לעצמה כששכבה על המיטה בחדרה.

ורוניקה ולאנה היו שתי החברות הכי טובות שלה ופתאום אף אחת מהן לא הייתה לידה ולא הייתה איתה בקשר.

זה היה לה מוזר להיות ככה מנותקת משתיהן ויותר מזה, היה לה עצוב.

אחרי שלאנה עזבה כל מה שנשאר לה היה ורוניקה, למרות שהיו לה עוד חברות אף אחת מהן לא השתוותה אליה.

היא הרגישה איך אחרי יותר מיומיים בלי ורוניקה השעמום מתחיל לגבור עליה ולהשתלט.

"נשארנו רק אני ואתה.." היא מלמלה לעצמה וקמה למחשב שהיה הנחמה היחידה שלה.

מרוב שהייתה על המחשב ונכנסה לכל אתר אפשרי שהכירה היא כבר החלה להשתעמם והחליטה ללכת אחרי כל קישור שמצאה.

"ממש לא מעניין אותי מה היה לך היום.." היא דיברה עם עצמה ועברה לאתר אחר.

"קנית את זה? וואלה תתחדש.."

"כן את שמנה." היא המשיכה למלמל והרגישה את השעמום מסביבה גובר כשנתקלה באתר שונה מכולם.

"לא..לא הגיוני!" לוסי קירבה את עיניה למסך, וחיוך של הלם היה על פניה.

היא הנידה את ראשה לשלילה והחלה לקרוא כמה שורות.

"ל...לאנה?!"

"ביל שכבר לא כל כך שלי,

אחרי יותר מחודשיים שלא כתבתי לך מילה, שדמותך מתנשק עם מישהי אחרת הלכה איתי לכל מקום,

ששברתי את הראש ולא הפסקתי לבכות, כל מה שאני באמת רוצה לכתוב זה 'למה?'..."

"אני לא מאמינה...היא כן ראתה את התמונה..מתוקה שלי בטח היה לה כל כך קשה.."

לוסי עדיין לא יצאה מההלם והחליטה לחזור כמה פוסטים אחורה כדי להיות בטוחה שזאת באמת לאנה.

"כבר שלושה חודשים שאני כאן בישראל ורחוקה ממך.

אני מילה שתתאר ותמחיש את גודל הגעגוע שלי אלייך, את גודל האהבה.

אני אוהבת אותך, מיום ליום יותר, למרות המרחק, למרות הכל..."

"היא כתבה לו כל יום מכתב...אני..אני פשוט בשוק." היא המשיכה לדבר עם עצמה ולחזור עוד עמודים אחורה.

"כבר עברו שבועיים מאז שאני בישראל.

לא דיברתי איתך, איתן, עם אף אחד מוכר בעצם.

אבל גם עכשיו, כשאתה בחצי השני של העולם, כשאנחנו לא מצליחים ליצור קשר,

אני מוצאת את האהבה שלי אלייך גודלת מיום ליום.

זה מדהים כמה הלב יכול להכיל בתוכו כמויות אדירות של אהבה במשך זמן כה רב.
זה בלתי נתפס בעיניי הידיעה הזו שאקום בבוקר ואמשיך לאהוב, אמשיך לאהוב אותך לא משנה מה.
הלב יודע לעיתים כל כך הרבה צער וכאב, ובכל זאת ממשיך לאהוב."

"זאת באמת היא! איפה ורוניקה שצריך אותה?!"

לוסי שמרה את הבלוג וקמה מהמחשב, מנסה לחשוב על משהו שהיא יכולה לעשות.

היא ידעה שהבלוג הזה יכול לפתור את כל הבעיות שין בין לאנה וביל, את כל האי הבנות ולגרום להם לחזור.

"מה הבעיה שלהם עם טכנולוגיה?!" היא הסתובבה בחדר והתייאשה כשנזכרה שורוניקה בכלל לא עם פלאפון.

אני מניחה שאין מה לעשות...רק לחכות שורוניקה תחזור..

אני לא מאמינה שכל הזמן הזה כתבת לו מכתבים לאנה...אין דרך שתתאר אותך....

המפגר הזה, לא יודע מה הוא הפסיד בכלל.

לוסי חשבה בליבה וניסתה להירגע מהמידע שקיבלה.

היא התקשתה להאמין שבאמת יש ללאנה בלוג, בלוג שהיה נראה כאילו כולו מוקדש לביל.

"אני יכולה להגיב!" היא הבינה וחזרה לשבת על המחשב.

היא נכנסה שוב לבלוג ושנייה לפני שהתחילה לכתוב את התגובה היא חשבה שלא כדאי שלאנה תדע.

"בעילום שם..עדיף.." דיברה עם עצמה.

"עברתי כמעט על כל הבלוג שלך,

ואני חייבת להגיד לך שפשוט ריגשת אותי.

כל מילה גרמה לי להרגשה אחרת.

אני בטוחה שביל שאליו כתבת את כל המכתבים המדהימים האלה, עדיין אוהב אותך.

את מתארת במכתבים אהבה כ"כ גדולה וקשה לי להאמין שלמישהי אחרת תהיי משמעות מבחינתו.

אני בהחלט יחזור לבקר פה...המשך יום מצויין."

"קצר וקולע.." לוסי מלמלה וסגרה את האתר, עדיין המומה.