פרק 50

ורוניקה חשבה לרגע מה לענות לטום שהתפלל בליבו שתסכים.

לראות את לאנה? מילא, אני רואה אותה כל יום בבית הספר.

לראות את ביל? אין מישהי שתסרב.

לראות את שניהם ביחד?

"א...אני אמרתי לך כבר." היא התחילה והיססה בתשובתה תוך כדי שהסתכלה על טום.

"אם..אם אני באה זה...זה בשבילך. ביל ולאנה לא..לא קשורים." היא המשיכה והרגישה איך עיניה נרטבות שוב.

זה הדבר הכי נכון לעשות ורוניקה...היא חשבה לעצמה ולקחה נשימה עמוקה, מחכה לתשובה שלו.

הם ישבו קרובים אחד לשניה, מרחק קטן הפריד בניהם ואפשר היה להרגיש את המתח באוויר.

ורוניקה לא הסירה את מבטה מעיניו של טום, מידי פעם פזלה מעט לגופו.

5 דק' עברו להן ככה, בשקט, כשהתקשורת היחידה בניהם הייתה דרך מבטים.

טום לא יכל היה לדבר גם אם רצה, הוא ידע שכל מילה שהוא יגיד תהרוס את הרגע הזה.

הוא התפלא מהתשובה של ורוניקה, זה היה יותר מסתם "כן." , זה היה משהו שהיא עושה בשבילו.

הוא הושיט את ידו אל פניה, מנגב ומלטף אותן בעדינות.

היא הסתכלה עליו ויכלה לראות שהוא המום מעט מהתשובה שלה.

ראשיהם התקרבו לאט ומבטיהם לא התנתקו לרגע.

זה הזמן קאוליץ...אתה תתחרט אם לא תעשה את זה עכשיו.

טום חשב והרגיש איך קצב פעימות ליבו הופך למהיר יותר.

סנטימטרים אחדים הפרידו בין שפתיהם וורוניקה יכלה להרגיש את נשימותיו של טום על פניה.

אפיהם התחככו זה בזה בעדינות, נוגעים לא נוגעים והנשיקה הייתה כ"כ קרובה.

"אני...אני חושבת שכדי שנלך לישון." ורוניקה התרחקה במהירות מטום והסתכלה עליו מבולבלת מעט.

זה היה קרוב מידי. היא חשבה וניסתה לסדר את נשימותיה.

הוא פה לידך, מה את עושה, מה? לאן נראלך שאת הולכת? היא גערה בעצמה אבל בכל זאת קמה.

הראש שלה לא תיקשר עם ליבה והיא התרוממה מהמזרון.

טום הביט בה מבולבל לא פחות, הוא כ"כ השתוקק לרגע הזה והוא עבר לו מול העיניים בלי לשים לב.

היית כל-כך קרוב קאוליץ..אם לא היה לוקח לך שעתיים להגיע לפנים שלה..אידיוט... הוא גער בעצמו והסתכל על ורוניקה מלמטה.

"כ-כן..כבר מאוחר.." הוא אמר בשקט וניסה להסתיר את התאכזבותו.

ורוניקה חזרה למיטה והתכסתה במהירות, היא הרגישה חשופה מעט אחרי מה שקרה.

"לילה טוב קאוליץ." היא כיבתה את האור והסתובבה לצד השני.

"לילה טוב ורו." טום ענה בשקט ושם את שתי כפות ידיו מאחורי ראשו, בוהה בחשכה שמעליו.

-

"אז זהו מה..." לאנה פנתה לביל כשהם עמדו לצאת מהחדר.

היא הרגישה את הדמעות זולגות מעיניה לאט ולא יכלה לעצור אותן.

היא לא רצתה לבכות, היא רצתה להיות חזקה בשביל ביל שבשבילו זה היה קשה לא פחות.

"לא..." ביל אמר ועזב את המזוודות שהחזיק בידיו.

הוא תפס את פניה של לאנה והביט עמוק לתוך עיניה. "זאת רק ההתחלה..." הוא נישק אותה נשיקה ממושכת ופתח את הדלת.

שניהם יצאו אל המסדרון בשקט, עם תחושה לא נעימה.

הם נכנסו למעלית ולפני שהגיעו ללובי נפרדו בפעם האחרונה.

לאנה יצאה ראשונה ועקפה את ביל במהירות, יוצאת מהמלון אל תוך כל הבלגן של המעריצות ולא מסתכלת לאחור.

היא ידעה מראש שאם היא תסתכל שוב על ביל היא תרוץ בחזרה ולא תיתן לו ללכת.

ביל יצא מהמעלית ומיד בא אחד משומרי הראש לקחת ממנו את המזוודות ולהעמיס אותן על האוטובוס.

הוא הלך קדימה לכיוון שאר שומרי הראש והלהקה בחוסר חשק, כל שרצה לעשות היה ללכת ולחטוף את לאנה בחזרה, לא לעזוב אותה לעולם.

"נחכה עוד הרבה?" דיויד זירז אותו ושאר הבנים כבר עמדו מסודרים ליציאה מהמלון.

10 דק' אחרי הם כבר חתמו למעריצות וכל מה שהם שמעו היה צעקות וצרחות של השמות שלהם.

הם נכנסו לאוטובוס וכל אחד תפס לעצמו פינה.

-

היא:

יצאנו מהחדר של ביל וככל שהתקרבנו למעלית, ללובי, ליציאה, הרגשתי איך אני נהיית חלשה יותר ומרגישה יותר רע.

אני לא יכולה אפילו לתאר את ההרגשה הזאת.

"אני אוהב אותך, אל תשכחי את זה." הוא חיבק אותי ומזווית עיני יכולתי לראות את המספרי הקומות במעלית מתחלפים ויורדים.

"אני תמיד יחכה לך פה ביל." אמרתי בשקט ונישקתי אותו.

המעלית נפתחה ואני מיהרתי לצאת, באותו הרגע זה הרגיש יותר כאילו ברחתי.

התהלכתי מהר בלובי ויכולתי להרגיש את המבטים של שאר חברי הלהקה עליי.

יצאתי החוצה וגל של מעריצות כמעט קפץ עליי, מה שהלך שם היה לא נורמאלי.

הן מזהות אותי? לא...איך הן יזהו אותי.. חשבתי לעצמי כששמעתי כל מיני קללות לעברי.

עברתי מהר בניהן וחציתי את הכביש לצד השני של הרחוב.

התקשיתי קצת לנשום והייתי חייבת לשבת על אחד הספסלים שהיו שם.

למרבה האירוניה כנראה לא זזתי יותר מידי והאוטובוס שלהם חנה לי מול הפנים.

הצעקות של הבנות התגברו והבנתי שהם יצאו מהמלון והם בדרכם לאוטובוס.

לא חשבתי פעמיים והתחלתי ללכת משם, זה היה לי קשה אבל יותר קשה היה להשאיר את ביל בלובי מאחור.

עברתי כמה בלוקים של רחובות ברגל והדמעות התחילו לזלוג להן מעצמן שוב.

הייתי חייבת לדבר עם מישהו וידעתי בדיוק עם מי.

תפסתי את אחת המוניות שעברו לידי ונתתי לנהג את הכתובת.

"קרה לך משהו?" שמעתי את קולו כשהבטתי מחוץ לחלון.

כל מיני מחשבות התרוצצו בראשי והתגובה שלי הייתה איטית, "..לא" אמרתי בשקט.

הרגשתי את המכונית עוצרת, "הגענו." קולו קטע שוב את מחשבותיי.

"תודה." שילמתי לו וירדתי מהמונית.

-

הוא:

חתמנו למעריצות ומיהרנו לחצות את הכביש כדי להיכנס לאוטובוס.

"למה היית חייב להחנות אותו בצד השני? כמעט נדרסנו!" שמעתי את טום מאחורה צועק על דיויד.

אני נכנסתי ראשון והשאר היו אחריי.

"אתה ראית את כמות הבנות שהייתה שם? אם הוא לא היה חונה כאן הן היו הורסות אותו!"

טחחח..באמת ענית לו על זה. חשבתי לעצמי שזה היה נושא מטומטם לשיחה.

"מתי נגיע לננסי?"

"5- 6 שעות, כולל עצירות...תהיו סבלנים מחרתיים אתם כבר בבית."

"בית...בא לי בית..."

לא היה לי חשק לדבר אפילו והרגשתי שאני צריך שינה טובה.

"טוב אני הולך לישון, תיזהרו להעיר אותי!"  אמרתי ותפסתי על המיטה שלי.

-#- כבר מתגעגע- #-  שלחתי ללאנה הודעה וחייכתי, לאט לאט עיניי נעצמו.

הנהג התניע את האוטובוס והתחלנו את דרכנו לננסי, הופעה אחרונה בצרפת ואז הביתה.

* כעבור יומיים *

"ביל...ביל..."

"אמממ..."

"תקום הגענו.."

"לא..." עניתי בקול עייף.

"לא ככה.."

"תן, תן לי.."

"טום לא.."

"נו שניה.."

שמעתי כל מיני קולות של דיבורים לידי.

אוף, זה היה חלום יפה. חשבתי לעצמי כשניסיתי להיזכר בחלום ולהמשיך לחלום אותו מהקטע שהפסקתי.

"בייייייייייייייייייייייייייייייייייייל!" צעקה במגפון הקפיצה אותי.

"אחחחחחחחח!" צעקתי כשהרגשתי את ראשי נדפק בתקרת האוטובוס.

"טוםםםםםםםםםםם! אני הורג אותך!" הסטתי את הוילון וחיפשתי את טום עם עיני.

גיאורג, דיויד וגוסטב עמדו שם בוכים מצחוק בגלל כל הסיטואציה.

"כן כן מאוד מצחיק, איפה הוא!?" ירדתי למטה וכמעט נפלתי שוב.

גוסטב סימן לי עם היד ולא יכל להפסיק לצחוק.

"מה אתה צוחק?" הורדתי לו מכה.

5 דק' אחרי זה אני וטום התחלנו ללכת מכות, בצחוק אומנם אבל חטפתי לא מעט ממנו.

"טוב טוב טוב," דיויד הפסיק אותנו.

"תארגנו את כל הדברים עוד חצי שעה יורדים מהאוטובוס..."

"טוב." טום ואני ענינו ביחד.

"אני לא מבין אתכם..הגעתם הביתה ואתם עסוקים במכות..." דיויד מלמל לעצמו כשירד החוצה מן האוטובוס.