בייני לבינך , ומה שבצד | הסיפור

שלום, ובוקר טוב?! (נו טוב השעה 2:11)

אני יודעת שלא היה המון זמן פרק,

אבל אני פשוט נתקעתי אם הפרק הזה.

לא היה לי כוח וראש להמשיך,

זמן היה לי, אבל שישבתי לכתוב, זה פשוט לא בא.

אז אני מצתערת שחיכיתם.

למרות שלא נראה שזה הפריע למישהו.

בכל מקרה, הפרק הזה לא כ"כ ארוך (2 עמודים)

וגם לא כ"כ חשוב, אבל פשוט כתבתי בלי מוזה, וזה יוצא דיי מעפן.

אני מקווה שאני יצליח לחזור לעצמי.

ויש עוד משהו שרציתי לדבר איתו עליכם,

תיראו, יש 24 קוראים קבועים.

אבל יש כאלה שכאילו 'קבועים' שמקבלים הודעה על פרקים ומה?

לא מגיבים עליהם.

עזבו, לא רוצה תגובות. אבל זה מעליב.

ולא אני לא כותבת בישבלכם אבל ביחיאת ראבק.

מישהו יכול להעניק לי פרו?!

זה באמת חשוב, אם יהיה לי פרו אני יבקש שתעשו מנוי לבלוג,

ואז אני יוכל להודיע על פרקים הרבה יותר מהר,

וזה יהיה גם יותר נוח. אם מישהו נחמד אני יודה לו.

ועכשיו לפרק, מצתערת שהוא יצא נכה.

פרק עשרים וחמש.

"בן! בן תפתח לי את הדלת !" צעקה עליו ג'ני.

"בן!" היא המשיכה, דופקת על הדלת בחוזקה.

'נו באמת איתו' חשבה, ממשיכה לבעוט ולדפוק בדלת חדרו.

"רגע" נשמע קולו החלש מיצה השני של הדלת.
"מה היה כל כך דחוף?!" הוא פתח את הדלת והתיישב במיטה.

ג'ני סגרה את הדלת אחריה. "און" אמרה במהרה.

עיניו של בן נפתחו לרוחה. הוא התיישר והעביר את מבטו לג'ני.

"נו מה אתה מסתכל עלי ככה?! בסך הכול רציתי להגיד לך שהיא לא אם ביל"

"באמת? איך את יודעת?" הוא תהממם.

"כתבה ב'סילטר', ראינו את ביל והופה, את הארוסה שלו. לירון."

"את רצינית?! תביאי את הכתבה" עינו נצצו מאושר.

הוא ידע כי עכשיו און, תתעצבן, וכשהוא ישאל מה אם ביל, תיחנק.

'מגיע לה!' חשב בחיוך רחב.

"הנה" זרקה לו ג'ני את העיתון.

בן קרא בעיון את הכתבה. ''דיברת אם שלי?" שאל כשיסיים.

"לא, לא דיברתי איתה מאז שהיא היתה פה, למה?"

"אין לה משהו לביל?"

"יש לה, היא טוענת שהיא אוהבת אותו אבל מה זה מש.."

"זה משנה! כי זה כמו שלמי שאת אוהבת יהיה חברה. דברי איתה" קטע את דבריה.

"זה לא אותו הדבר! היא לא באמת מכירה אותו"

"ג'ני. היא חברה שלך. את צריכה להיות לצידה."

"חברה גם כן" סיננה בשקט.

"ג'ני, מכתה א' אתן תמיד ביחד, אתן כבר בנות 15 וחצי היום, מה קרה לכן?!"

"אל תתערב! חוץ מזה, מאז ביל אין ג'ני. זכור." ג'ני יצאה מהחדר בכעס.

און שבדיוק יצאה מהמקלחת זרקה לג'ני מבט מתנשא..

"מה?!" צעקה עלה ג'ני.

"כלום" ענתה לה בקול מתוק מידי. ונכנסה לחדרה.

"כלום" חזרה אחריה ג'ני בקול מזלזל היא התקדמה לסלון.

שלי וסול נכנסו לבית החולים, נכנסות למעלית הן ירדו למתחם האוכל.
"איפה היא?" קראה שלי.

"אולי היא עוד לא ירדה" אמרה לה סול.

"בואי נזמין לשתות משהו" הן התקדמו לעבר הקופות.

ביל, ירד במדרגות לעבר המתחם.

'מה אני יגיד לה?!' חשב, עוצר לשנייה.

'אני יגיד לה שאני קראתי את המכתב ויחבק אותה,

ואוח, אני פשוט יזרום' קבע בראשו.

ביל המשיך להתקדם, הם ראה את שלי מרחוק,

מולה ישבה נערה, שיערה החום היה אסוף בקוקו גולש ורופף,

והיא לבשה חולצה קצרה ושחורה, הוא לא ראה את פניה.

ביל התקדם לעבר שתי הבנות.

"שלי?" הוא שאל כשהיה קורב עליה.

שלי הרימה את ראשה, היא נחנקה לרגע מהאיס קפה שקנתה.

"ביל!" אמרה, עינה נצצו, דמעות אימו לצאת.

סול, סובבה את ראשה לעברו, "ביל קאוליץ" לחשה.

"אה.. כן" הוא גירד בראשו בבלבול.

"את בטח סול, לא?" אמר.

הוא בחן את פניה, עניים גדולת וירוקות בלטו על פניה,

אף חמוד להפליא ופה מלא. ציור של צלעות לבנות היו על חולצתה,

ושרשת של לב אם פלסתר בצצה מצברה.

 הוא חיך כשראה דמעה זולגת מעניה המופתעות.

"אל תבכי, אני.. מניח שאתן זאת אומרת את כבר יודעת על זה שאני מאורס,

ואני מבין שזה קשה לך, כלומר לכן..אבל .." הוא נעצר.

"זה בסדר, אני לא האמתי בחיים לדבר איתך"

"היי את מדברת גרמנית?!" הוא הופתע מדיבורה השותף.

"אה.. כן בערך" היא הסמיכה.

"ביל?" התפרצה לפתע סול לשיחה.

"מה אתה עושה פה? ואיך ידעת את השם שלי, הרי באותו היום לא אמרתי לך"

"אילנית סיפרה לי, ששאלתי אותה" ביל התיישב לידן.

"שלי, את באמת לא ידעת שנראה אותו?!" לחשה לה סול. שלי סימנה לה לשלילה.

שתיקה מביכה שררה בשולחן.

"שלי, רק רציתי להגיד לך שקראתי את הדוא"ל ששלחת לי, ובאותו היום,

שחיבקת אותי ושאמרת לי את דבריך, הרגשתי כאילו אני מכיר אותך,

ואז נזכרתי בדוא"ל אה.." ביל איבד את עצמו, הוא לא ידע מה להגיד.

"קראת את הדוא"ל שלי?!" שלי הזילה דמעה, היא מהירה לנגב אותה.

"כן" אמר במהירות. "וואו" לחשה.

"אני חושבת שאנחנו נלך עכשיו, בואי סול" אמרה שלי, וקמה על רגליה.

"אבל..", "אין אבל" קטעה אותה שלי.

שלי התקדמה לעבר היציאה.

"ביל?" אמרה לו סול ליפני שפנתה אחריה.

"כן?" חייך אליה, קם מהכסא.

"תודה" היא חיבקה אותו, ביל לא התנגד וחיבק אותה בחזרה.

סול, שהחלה לבכות, התנתקה ממנו ורצה אחרי שלי, נעלמה מביל.

יסמין, טום, לירון ורונית ישבו בחדרי.

"אני משתחררת מחר" הודעתי בחיוך, מחזיקה לטום את ידו.

"באמת?! נהדר!" צהלה לירון.

"ומחר אני ואת נסע למקום מיוחד" הודיע לה טום, מחייך חיוך מאוזן לאוזן.

"או, מסתורי אתה" קרצתי לו.

"טוב, יסמין אני צריכה ללכה הביתה, אני יבוא לפה בבוקר או שטום יאסוף אותך וניפגש בבית.."

"אני יאסוף אותה מחר" אמר טום מיד שסימה את דבריה.

"אוקי" רונית נשקה לי ויצאה משם.

ביל שנכנס בדיוק בדלת חייך לכולם.

"איך את מרגישה?" שאל, מתיישב ליד לירון.

"יותר טוב, מחר אני משתחררת"

"או, מעולה" אילנית נכנסה לחדר.

"שעת הביקור הסתיימה, לירון צריכה לעבור בדיקות אחרונות ולנוח,

תחזרו מחר, משעה שמונה תוכלו ללכת" חייכה.

"אני יהיה פה בשמונה!" אמר טום, קם על רגליו ומשלב את הידיים.

"אוקי" אמרתי, נושקת לו ביל טום ולירון יצאו מחדרי.