מצתערת שלקח זמן.
לא הייה לי זמן לכתוב, אבך אני מקווה שתואהבו את הפרק.
תהנו , (:
- פרק דיי ארוך,
אבל חשוב (:
פרק עשרים וארבע.
שלי התעוררה לצלצול הטלפון.
אחרי יומיים ללא שינה, היא ישנה מעט, 'השעה רק שתיים' חשבה,
היא נרדמה על עמוד הכתבה, תוך כדי שהיא בוהה בתמונתו של ביל.
היא קמה מהמיטה וניגשה לענות לטלפון.
"כן?" אמרה מיד כשענתה, בקול ישן מעט.
קולות של בכי נשמעו מצידו השני של הקו .
"של.. שלי, ראית את הכתבה?" זאת הייתה סול, חברתה מהפורום.
הן היו מדברות כל רגע נתון, סול גרה בהרצלייה. ומידי פעם הייתה מגיעה לתל אביב.
לפגוש את שלי, וללכת איתה למפגשים ביחד.
"אוי, כול על תבכי מאמא, בבקשה.." קולה היה נמוך.
"איך אני לא יבכה שלי? את מכירה אותי יותר מכולם.
את יודעת כמה ביל חושב לי, ועד כמה הוא האשליה שלי, החלום, הפנטזיה.
הוא הכול בשבילי אני לא יודעת מה לעשות אם עצמי כבר אני משתגעת.
אני חייבת לבוא אליך, לברוח מפה, בעיר הזאת אף אחד לא מבין.
ואמא שלי תחזור ותחשוב שהשתגעתי, אני יוכל לבוא אליך? בבקשה?"
שלי נאחה, היא ידעה כי סול צודקת. "בטח, אני יבוא לרכבת, תודיעי לי מתי שאת שם.
ואנחנו נסע לעוד מקום, אני רוצה להפתיע אותך"
"אותי? אין במה כבר, אני לגמרי מחוקה"
"יש, את תיראי. רק תבואי, אני מחכה לך" השיחה נותקה.
שלי שפשפה את עיניה. היא החלה לסדר את חדרה,
מניחה כל דבר במקומו. מסדרת ומנקה אותו במהרה היא סיימה.
שלי התקדמה לעבר הארון, היא הוציאה ממנו חולצה טי לבנה וג'ינס משופשף.
היא התלבש ונעלה נעליים. צלצול נשמע ממספר הפלאפון שלה.
"כן סול?" ענתה מיד כשראתה את שמה של סול מופיע על הצג.
"תחנה הבאה זאת אני, אני יורדת בעזריאלי, תבואי לפה?"
"אני בדרך, ביי" שלי נתקה, לוקחת את הפלאפון ואת המפתחות היא יצאה מהבית.
היא לא חיכתה לאוטובוס, היא החלה לרוץ עד לקניון,
שהיה ממוקם כשלושה קילומטר מביתה, היה אפשר לראותו מחלון חדרה.
היא יצאה משכונת מגוריה, מתקדמת לעבר הכביש הראשי, ממשיכה לרוץ לא עוצרת.
היה ונדמה לה כי ראתה כמה בנות יושבות ובוכות באחד מהספסלים בדרכה.
אך היא לא הסתכלה לעברן, היא המשיכה קדימה, כאשר הגיעה למקום ממנו יוצאים הבאים מהרכבת,
היא נעצרה, נושמת, מנסה להסדיר את נשימה הכבדה.
לפתע מישהו נדע בכתפיה, היא הסתובבה. "סול!" צעקה בקול כוחה, מחבקת אותה.
"התגעגעתי אליך!" אמרה לה סול, והיה נדמה כי עינה נוצצות מדמעות שמאימות לפרוץ החוצה.
"גם אני אליך, אבל בואי אין לנו זמן שעת הביקור תגמר ולא נספיק להגיע לשם."
"להגיע לאן?" התנתקה ממנה סול.
"הפתעה" קרצה לה. "אני מקווה שזה יעודד אותי" אמרה סול, בקול חלש.
"גם אני מקווה" החזירה. הן צעדו ביחד לעבר תחנות האוטובוס.
טום התעורר לאור רעש הצחוק של ביל ולירון.
"בוקר טוב לכם" ירה, נכנס למטבח מגרד בראשו הוא הפעיל את הקומקום.
"בוקר טוב גם לך" אמרה לירון תוך כדי צחוק מתגלגל.
"מישהו קם במצב רוח טוב היום אה?" אמר טום, לוגם מהקפה שהכין לעצמו.
"אה כן, למה לא.. קראת את העיתון?" אמר ביל.
"הרגע קמתי, ואני מתארגן ונוסע לאיכילוב אתם באים איתי?"
"אני באה" אמרה לירון.
"גם אני, יש לי שם עוד משהו לעשות" ביל אמר זאת בקול רציני, משחקת את הטבעת שלו.
"אוקי, אז ביי לכם אני תוך דקה מוכן ויוצאים" אמר טום יוצא מהמטבח.
"רק שלא ירצחו אותי שם" אמרה לירון.
"הן לא, אני מבטיח לך, אני יגן אליך" ביל לקח את ידיה של לירון והחזיק אותן בידיו.
"אני מבטיח לך, הן יבינו" אמר וחייך אליה.
"אני מקווה" לחשה לו. ביל הגניב נשיקה לידיה החמות.
"אתה באים?" הפריע טום לשקט ששרר במבטח.
"כן" אמר ביל, הם קמו מהכיסאות לעבר הרכב.
הנסיעה שלהם עברה בשקט, טום נהג, וביל ישב לידו.
לירון ישבה מאחורה. היא יכלה להרגיש את ליבה פועם בקצב מסחרר,
היא לא הייתה בטוחה, לא הייתה בטוחה שלא רועים אליה את ההיריון.
היא כבר בתחילה החודש השלישי, בטוח רואים. היא חששה שהמעריצות יפגעו בה.
היא פחדה פחד מוות מהמקום הזה, 'האחת של ביל קואליץ' היא ידעה עמוק בילה,
שאלפי, או יותר נכון מיליוני בנות ברחבי העולם בוכות עכשיו, בגללה.. בגללם.
האוטו עצר. צעקות לא נשמעו, ולירון הבינה כי אין מעריצה באזור.
לירון ביל וטום יצאו מן הרכב, נכנסים במהרה לבית החולים.
הם עלו למחלקה שבה שעתה יסמין.
"הו שלום, לא ראיתי אותם הרבה זמן" התקרבה אליהם אילנית כשראתה אותם.
"רק יום אחד" צחק ביל
"אה באמת? טוב יש פה יותר מידי מבקרים אתם יודעים איך זה" חייכה במבוכה.
"יסמין בחדר, אמא שלה איתה, אתם יכולים להיכנס" אמרה מיד.
"אה אוקי תיכנסו אתם אני צריך לסדר עוד משהו" ענה ביל.
"אוקי" אמר טום, שהחל להתקדם ולירון אחריו.
"משהו ממני?" שאלה אילנית.
"את האמת שכן, הילדה הזו, שדיברה איתך אז ליפני כמה ימים, בדיוק שדיברנו.."
"או, שלי, אני מצטערת שהיא הפריעה לשיחה שלנו היא באמת לא הייתה בסד.."
"לא לא, היא הייתה בסדר גמור. היא הבת שלך?"
"אה.. חורגת, למה?" היא עיוותה את פרצופה. היא ידה כי שלי אוהבת את ביל,
אך לא הייתה בטוחה כי זה הוא הביל של שלי, ובכלל לא הרגישה בנוח לעמוד בסיטואציה מביכה שכזו.
"לא כלום. רציתי לדעת איפה אני יוכל לפגוש אותה, הייתי רוצה להגיד לה משהו"
"היא באה לפה לפעמיים אבל אני לא חושבת שהיא מכירה אותך" אמרה בקול חשוד.
"היא מכירה, אני.. ביל קאוליץ את יודעת מי אני נכון? היא מכירה, היא שלחה לי גם מכתב"
"באמת?" הופתעה מעט, היא ידעה כי הוא אכן ביל, אך לא האמינה שהוא באמת קורא את המכתבים שנשלחים אליו.
"כן תיראי" הוא הגיש לה את המכתב, היא החלה לקרוא אותו.
" ברור לי שאתה לא תקרא את זה, אין לך זמן לקרוא את המכתבים של כולן.
אך אני מקווה שיש לי מעט מזל, ואני מקווה שהוא ייפול דווקא על המכתב הזה.
לקח לי זמן להחליט שאני עושה את זה, מספרת לך את רגשותיי.
כי בכל זאת, יש לך אלפי אם לא מיליוני מתחזים בכל מקום.
ואני לא בטוחה כי האמייל הזה הוא אכן שלך, אך תמיד ניתן לנסות.
אולי אני אחת ממיליון שאומרת לך את זה, אך אני יודעת כי בי בוערת האהבה הזו.
זה לא סתם עוד משהו לפוזה, או הערצה אליך, זאת באמת אהבה.
החלום שלי, הוא לפגוש אותך, לחבק אותך ולהגיד לך 'ביל אני אוהבת אותך',
להרגיש את הלב שלך על ליבי, ולשמוע אותך אומר לי 'גם אני',
אך לא, בחיים זה לא יקרה. הכול בגדר פנטזיות.
החיים לי הם בעצמם פנטזייה אחת גדולה.
הלוואי ויכולתי להיות עכשיו לידך, לקבל את החיבוק שלי.
וללכת, להתעורר למציאות שבה אני יודעת שקיבלתי את זה,
ואולי, אולי להצליח לצאת מהאובססיה. אליך.
תודה. ממני" עינה של אילנית מצצו מדמעות.
"זה.. זאת היא" היא הסתכלה לעבר ביל.
"אני יודע, היא.. היא נשמעה לי אותה האחת, כשהיא חיבקה אותי,
היא הגשימה את החלום שלה.. הייתי רוצה להגיד לה תודה,
שהיא נתנה לי את האפשרות לדעת מה המעריצות מרגישות באמת."
"כן אני מבינה.." היא הגישה לו את המכתב בחזרה.
ביל חייך לעברה. לפתע הפלאפון של אילנית צלצל, היא ענתה במהרה, לא מביטה אף לצג.
"הלו?" היא ניגבה את עינה, מסמנת לביל שיכה שנייה.
"היי אילנית, תקשיבי חברה בארה לישון אצלי לכמה ימים,
ועכשיו בארנו מהרכבת, אנחנו יכולת לבוא למחלקה שלך?" זאת הייתה שלי.
"כן, בטח.. נפגש ליד ארומה אני כבר שם, אני חיבת לנתק. נראה אותך" אילנית נתקה את השיחה.
"זאת הייתה שלי, תרד עכשיו למתחם של ארומה, היא תגיע לשם, היא אם חברה,
בטח סול, גם אוהבת אותך, תדברו." היא דיברה בקצב מסחרר.
"אוקי, תודה" ביל חייך חיוך גדול, הוא החל לרוץ לעבר מתחם האוכל, מתרגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
