בייני לבינך , ומה שבצד | הסיפור

אוקי, חשבתי לפרסם את הפרק רק בעוד יומיים.

אך סיימתי אותו כבר היום והחלטתי לפרסם כעט.

מחר לא יהיה פרק בגלל שאני לא בבית, ומחרתיים יהיה מבטיחה.

ועכשיו פרק חדש.

סימו לב לדמות החדשה, היא תשפיע בפרקים הבאים.

קריאה נעימה.

פרק עשריים ושלוש.

בדרך כלל ביל היה צריך שיקפצו עלי כדי להעירו,

אך היום; הוא התרגש מכדי לישון עד מאוחר.

ביל קם מהמיטה, אחרי שחצי שעה הוא מנסה לחזור לישון,

מתהפך מצד לצד ללא מנוח.

הוא העביר מבט על השעון, "שבע וחצי" לחש.

הראיון עליו עמדו לסוע, התחיל רק בשמונה וחצי בבוקר.

אך ביל לא יכל לחכות. הוא ידע כי לירון מתעוררת רק בעוד חצי שעה,

הוא לא העיר אותה.

ביל לקח מכנסי ג'ינס קרועים במקצת וחולצה שחורה מהארון, הוא נכנס לחדר האמבטיה סוגר אחריו את הדלת הוא הפעיל את זרם המים, נכנס למקלחון הקטן.

מתקלח במהירות הוא יצא משם, לובש את בגדיו, מנפנף את שיערו בפן שנתלה על הקיר הוא יצא לחדר.

לירון בדיוק לבשה את חולצתה, היא הסתובבה לעברו נושקת לו, "בוקר טוב" חייכה.

ביל חבש את כובע הצמר השחור ונעל את נעליו. תיקו כבר היה בידו.

"השעה רק שמונה ורבע" אמרה לו לירון שהעבירה ויש אחרון אם המסרק בשערה, אוספת אותו.

"אני יודע, אבל הפעם אנחנו לא נאחר. בואי נואכל שנחזור". "אוקי" ענתה לו.

הם ירדו לקומה הראשונה בביתם, סוגרים את התריס בסלון הם יצאו החוצה, נכנסים למכונית.

ביל החל לסוע לעבר המלון בו קבעו להיפגש. הם הגיעו לשם במהרה.

"הגענו" הוא חנה את הרכב בחניה. הם יצאו מהאוטו, יד ביד הם צעדו לכניסת המלון.

"מר קאוליץ?" מישהו נגע בכתפו. ביל הסתובב, לפניו עמדה אישה בלונדית וגבהה,

היא לבשה שמלה דקה וצמודה שהבליטה את שדייה, חיוך רחב נפרס על פנייה.

"כן?" ענה. "שלום, אני בלה, אני יראיין אותך, אמ.. אוחל לשאול מי זאת הנערה?" מבטה בחן את גופה של לירון.

"הארוסה שלי" מחייך הוא העביר את מבטו על לירון, שחייכה גם היא.

"או, זה מפתיע" אמרה לבסוף. "טוב בואו נעלה למעלה, יש לנו חדר משלנו"

שלושתם עלו לעבר החדר המיועד, פותחים את דלתו הם התיישבו על הספות.

"שלום ביל" אמרה בלה, שהקליטה את הראיון.

"שלום" חייך.

"אז ביל, מה מביא אותך לכל כך הרבה זמן לישראל?"

ביל שתק, הוא ניסה לחשוב על תיאור עדין למצב. לבסוף מצא את המילים.

"אהבה, טוב זאת הפעם הראשונה שאני מספר על כך בראיון,

אבל יש לי חברה, שהיא כבר ארוסה שלי, ושמה לירון.

אנחנו עומדים להתחתן בקרוב, ובואי נגיד שאני מצאתי אותה כבר בגיל שתיים עשרה.

אבל לקח לי זמן להבין עד כמה עיבדתי את האהבה שהזנחתי את הקשר בינינו,

ליפני כמה חודשים חזרתי עליה, לישראל." ביל שמח שזה ירד ממנו, אל ידע כי מילים אלו יביאו למהומה בקרב המעריצות.

"אז, ישלנו תגלית?"

"אני מניח" צחק.

"אז אני יכולה לשאול אותך שאלה או שנים?" פנתה בלה ללירון.

"אוקי"

"אז, לירון, איך זה להיות 'האחת' של ביל קאוליץ?"

"זה כמו להיות כל אישה של כל בן אדם אחר,

בלי שום קשר לזה שביל הוא מדהים, אבל הוא בן אדם.

הוא לא אליל, הוא בסך הכול הוא.

ובעיקרון, האהבה בינינו נמשכת כבר המון שנים,

לא היה לי אחר מלבדו מאז היותי עשר,

ביל היה אז בן שתיים עשרה והקשר שלנו נותק בהיותי בת שתיים עשר,

אך ביל לעולם לא חלף מליבי, והנה- היום אני בת שבע עשרה בקרוב ואנו מתחתנים.

אהבת עולמים, כנראה."

"וואו, ישלכן סיפור דיי יפה אני רואה"

"כן אולי, אבל חשוב לי שמעריצות יבינו בכך,

יבינו כי ביל הוא בן אדם, וכן אני כבר הייתי עדה למקרה כזה,

שראיתי מישהי בוכה ומחבקת אותו, ומספרת לו עד כמה הוא חשוב לה.

וזה היה מאוד מרגש אני חייב להודות.

לא אמנתי שיש מעריצות אם אהבה אמיתי כלפיהם, אך עובדה.

ואני יודעת שעכשיו כולן דיי ישנאו אותי, על זה שאני איתו.

אבל אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק על זה, כי מי ששנא אותי,

בעצם לא מכבדת את זה שלבן אד שהיא אוהבת מגיע להיות מאושר.

ומי שתשמח בשמחתו, אני יחייך עליה, ויגיד לה כבר עכשיו,

שאם היא התגברה על זה, היא גדולה. כי אני יודעת מה זה לראות את אהובך אם מישהי אחרת,

זה כואב ותאמיני לי שאני כמעט אבדתי את חיי בגלל זה.

אך לכל סיר יש מכסה, והוא ימצא אותו."

"אני מניח שלירון צודקת,

אני מקווה שהמעריצות יבינו את זה, כי באמת שאני אוהב אותה.

ואם אני כל כך חשוב לכן, אני מבקש מכן בבקשה,

אל תעשו לי ולה את המוות על זה, כי אני מרגיש אשם.

שאני לא יכל להחזיר אהבה למיליון הבנות שנותנת לי את ליבן."

"אני באמת מקווה בשבילכם"

"תודה" ענו ביחד.

"אז, תמשיך ליהנות בישראל, ובהצלחה"

ביל ולירון לחצו את ידיה של בלה ויצאו מן החדר.

חוזרים לביתם מאושרים.