אוקי, שוב שלום (:
אז לא על תתרגלו לשת םרקי ביום,
חחחח פשוט הבטחתי לפצות,
אז אני גם כותבת ארוך יותר וגם משתדלת בלי שגיות וגם כל יום פרק,
זה גם משהו לא ? (:
ואגב, אני קמה בבוקר (צוהרים ><") ומיד פותחת דף כדי לכתוב,
ואני מסיימת את הפרק רק בלילה לפני שאני הולכת לישון,
בגלל שככה יש לי יותר רעיונות וממ.. לא יודעת.
אבל אני לא יחפור יותר מידי,
ורק יגיד 4 דברים חשובים וזהו,
1. אני לא חושבת שהסיפור 'לא מתקדם' ,
בגלל שהרבה דברים קורים ויש הרבה דברים שאם תסימו לב מסבכים את העינינים.
אם היתי רוצה הסיפור כבר היה נגמר והכל היה טוב ויפה,
אבל אני משקיעה בו ואם כבר משקיעה אז אני לא יסים אותו ספרק עשר. (;
אז תודה שערתם לי אבל זה ההסבר שלי מוצא חן לא מוצא חן זה כבר אתם.
2. אם אתם משנים/מוחקים את הבלוג בבקשה תגידו לי איפה להודיע לכם על פרקים,
כי אני יושבת מלא זמן על לוהדיע, ובסוף מסתבר שחצי מהבלוגים לא פעילים.
אז אנא מכם (:
3. אני מתחילה תקציר לפני כל פרק, אבל רק מפרק הבא.
4. הפרק עוסק יותר בשלי, אבל זה פרק מאוד חשוב, חשוב שתסימו לב לכל פרט.
חוץ מזה, פרק מהנה. (;
ובסוף יצא שחפרתי XD
פרק עשרים ושתיים.
אילנית פתחה את דלת הכניסה לביתה.
מוזיקה לא נשמעה, הצליל המעצבן של הודעות החדשות
שאילנית כל כך שנאה, גם הוא לא נשמע, אפילו לא אחד.
קול טקטוק המקשים המהיר של שלי, גם הוא לא נשמע.
נשמעה רק הרוח הקרה שהעיפה את הוילון, היא הרעישה,
נשמעו גם מכותיו של פוסטר הבד בקיר.
אך סימן לשלי לא נשמע.
אילנית קרבה לחדרה של שלי, "שלי?" אמרה בשקט, נכנסת לחדר.
שלי ישבה על הרצפה, ראשה בידיה, שהונחו על רגליה המקופלות.
ליד שלי, הונח דף, דף מקופל לשניים. ועוד כמה וכמה דפים מקומטים.
דמעות שקטות זלגו על לחייה של שלי.
אילנית ניגשה לעבר הדף, היא לקחה אותו בידיה, וקראה בו בעיון.
"ביל, יתכן ולעולם לא תקרא זאת.
אבל, אני ראיתי את זה.
לא זאת כבר לא שמועה שמסתובבת,
זה היה לי מול העיניים, זה עוד לא סתם שמועה.
זהו, אתם מאורסים עכשיו, טוב לכם ביחד, אני חושבת.
האהבה שלי לא תגמר ותעלם לפתע, בגלל שאתה תתחתן.
חשבתי שעוד יש לך סיכוי, כי עד שתגיע לגיל שבו תמצא את האחת,
אני כבר ישכח, או לפחות יתגבר ויפרגן לך על כך.
אבל לא, אתה כמו תמיד מיוחד ושונה, ומצאתה אותה.
הנה היא, מישהי מישראל, הכי קרובה שאפשר.
היא גרה שכונה לידי, מה יכול להיות יותר נאחס מזה?!
לא, זאת לא אני שם עמדתי איתך.
זאת היא, היא אחת ויחידה.
היא רק שלך.
רק, רק חשוב לי שתזכור מה אמרתי לך, בבקשה.
אוהבת תמיד, אל תשכח... "דמעה ירדה מעיניה של אילנית.
"את באמת אוהבת אותו נכון?" לחשה לשלי.
שלי לא ענתה. "זאת לא שאלה בכלל, אני מניחה." אמרה אילנית.
"אשאיר אותך לבד עכשיו, רק.. אבא שלך חוזר עוד שעתיים,
הייתי רוצה שיראה אותך מחיכית, גם אם בפנים הכול כואב,
בבקשה שלי תעסי מאמץ, אבא שלך לא היה פה המון זמן והוא מאוד מתגעגע.
הוא לא ידע לזהות מה קורה לך עכשיו, תנסי, בבקשה תנסי- בשבילי.
תתקלחי עכשיו, זה בטוח יעזור לך, ואז תלכי לאן שאת רוצה.
או שפשוט תסגרי פה, רק אל תבכי בעצב מול אביך, כי את מכירה אותו,
הוא יסיק מסקנות, וישלך אותך למטפלים שרק יגידו לך לשכוח.
בלי ממש לעזור לך. אני מבטיחה להיות לצידך רק תחייכי שהוא יגיע."
"אוקי" לחשה לבסוף שלי.
אילנית קמה מהרצפה, יוצאת למטבח ומתחילה בהכנת העוגה.
שלי, קמה ממקומה. נכנסת למקלחת היא מורידה את בגדיה מעליה.
זרם המים החמים חיממו את גופה, היא עמדה מתחת לזרם,
היה ונראה כבר שהיא שוכחת ממה שראתה, את התמונה הזו, שלא תשכח בחיים.
שלי עצמה את עיינה, נותנת לכל ההרגשות לרדת מגופה.
עבר זמן רב, היא לא ידעה בדיוק כמה, אך עורה התחיל להתקמט כזקנה,
שלי סגרה את זרם המים. לפתע נשמע צלצול פעמון הדלת, שלי שהבינה כי אביה הגיע,
לבשה את בגדיה במהירות, בעודה נועלת את נעלי הבית, שלי קיבלה הודעת אס.אמ.אס,
שלי קיבלה את ההודעה, "בואי לפה הכי מהר שאת יכולה, אבל הכי מהר" זאת היתה ג'ני
'מה קרה לה?' חשבה .
שלי סירקה את שערה ואספה אותו בקוקו גבוהה,
היא יצאה מן חדר המקלחת, "שלי!" קרא לעברה אביה,
שקם מהספה, שלי חייכה חיוך קטן וחיבקה אותו.
"התגעגעתי אליך" אמר לה.
"גם אני אליך, איך היה?" שלי השתחררה ממנו וחייכה.
"היה ממש כיף, והבאתי לך משהו"
"לי?" שלי הופתעה מעט.
"כן, אני זוכר שכבר כמה שנים את מתלוננת שהפוסטרים בארץ קטנים,
ושבחו"ל הם תמיד הרבה יותר גדולים, אז.."
אביה של שלי הוציא מתיקו מגזין, על כריכתו הופיעו ארבעת הבנים, ביל טום גיאורג וגסטאב,
היא הביטה בחיוכו של ביל, ולפתע ראתה שוב את אותה התמונה, שלי החלה לבכות,
היא זרקה את המגזין על הרצפה, ויצאה מן הבית, מותירה אחריה את אביה אם פה פעור.
"מה קרה לה? אמרתי משהו לא בסדר?!" אמר לאילנית.
אילנית רק אמרה לה שזה גיל התבגרות וזה יעבור לה,
ומיד העבירה נושא, אך הוא כבר לא הקשיב לה.
שלי רצה לעבר דלתה ביתה של ג'ני,
שוכחת מזה שהיא בנעלי בית וטרנינג.
מתנשפת היא דפקה על דלת הכניסה.
ג'ני פתחה לה. "מה קרה לך? למה את בוכה?" היא חיבקה אותה.
"סיפור ארוך, מה רצית מקודם?" השתחררה ממנה.
"אני?" ג'ני עיוותה את פניה.
"שלחת לי הודעה ו.."
"זה היה אני, בואי" התפרץ לדבריה בן.
שלי הרימה את כתפיה כלא מבינה והלכה אחריו.
הם נכנסו לחדרו סוגרים אחריהם את הדלת.
"כן?" שאלה שלי מתיישבת על המיטה.
"הבנתי מג'ני שאת אוהבת את ביל, תיראי את יודעת במקרה אם יש לו משהו אם און?"
"און?! לא, לא נראה לי שמי שהתנשקה איתו זאת און" שלי שכחה שהוא לא יודע בכלל מה קרה.
"מה?! מה התנשקה?! את בסדר?" עיוות את פניו.
"לא כלום, בכל מקרה, לא. אין בניהם כלום עכשיו, ביל.. מ" היא התחילה לומר אך מיד חזרה בה,
"ביל לבד" אמרה. היא לא רצה שכולם ידעו, היא ידעה שזה יפגע בו, ושלי לא רצתה בכך.
"אוקי, תודה שעזרת לי. ואם ג'ני שואלת? ביקשתי ממך לתת לי שם של שיר של טוקיו מה שמם,
אני לא רוצה שהיא תדע שלא עזבתי את הסיפור" שלי הנהנה לחיוב ויצאה מחדרו.
טום, ביל ולירון חזרו הביתה, רונית נשארה בבית החולים.
מיד כאשר נכנסו הביתה, טום פנה לסלון והדליק את הטלוויזיה, מזפזף בערוצים.
לירון נכנסה למטבח, מתחילה לבשל, וביל הסתובב סביב עצמו.
משהו הטריד אותו, משטיה של שלי לא יצאו מראשו, הוא היה בטוח כי הוא יודע מי היא,
כאילו כבר שמע נימות אלה, כאילו וזאת לא הפעם הראשונה.
לפתע, ביל נזכר, "זאת היא! זאת זאתי מהדוא"ל! אני בטוח!" הצהיר.
"מה?!" שאל אותו טום בפרצוף לא מבין מה קרה פתאום.
"שום דבר" חייך עליו ביל, מתיישב לידו.
"מחר יש רעיון לעיתון הזה מה שמו, ומחרתיים גיאורג וגוסטב מגיעים לארץ,
תתכונן לפנות מקום אח" טום היה אדיש מעט.
"אוקי, מחר אני הולך לפרסם את זה" הוא אמר לטום.
"על לירון?". "כן, וגם אל החתונה, ההיריון נדחה עוד קצת"
"אוקי, רק תזהר, שלא ידרסו אותה שהיא הולכת ברחוב, אתה יודע איך זה"
"יודע," ביל נאנח, הוא זכר איך זה, מה הם עשו לאון ליפני חצי שנה.
הוא זכר איך המעריצות התעללו בה, הוא כעס על זה, וכשראינו אותו,
הוא הביע נתק רב מהמעריצים על התנהגותם, אחר כך, כשגילה מה היא אשתה,
התחרט על כך, והאמין שמגיע לה.
אבל עדין, הוא ידע מה הן מסוגלות לגרום לה, לאישה שהוא אוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
