כתבתי את הפרק והכול נמחק.
וכתבתי כמה הודעות ואין לי כוח עכשיו מחדש.
אנ יכתוב אותן בפרק הבא .
רק משהו חשוב אחד ,
שימו לב לדמויות חדשות, אחרת תסתבכו בסיפור.
פרק תשעה עשר .
שלי השתחררה מביל. היא נגבה את הדמעה שנפלה על לחייה האדומה.
"תודה על זה" לחשה. היא הסתובבה לעבר לירון וחיכה עליה, ומיד הסתובבה ללכת משם, כמה שרחוק.
ביל קם על רגליו, "את לא.." הוא התחיל לומר, אך לירון השתיקה אותו בנשיקה. "אני לא" חייכה.
ביל דפק על דלת חדרו על של מנהל המחלקה, "דוקטור רם" אמרה לירון, קוראת את השלט הקטן.
"פתחו" נשמע קולו מהצד השני. לירון וביל נכנסנו בזיהרות לתוך חדרו.
"במה אוכל לעזור לכם?" שאל בנחמדות יתר.
"שלום אני לירון, חברה שלי, יסמין בוקר, הובלה לפה הייתי רוצה לדעת היכן היא כעת" לירון החזיקה בידו של ביל.
"אני מצתער, אני לא יכול להיות אחרי כאן על כול החולים, תבקשו עזרה מהאחות הממונת עליה" גילגל את עיניו
"היא לא כאן עכשיו." לירון הרקינה את מבטה.
"אז תחכו לה, יום טוב" לירון באה לצעוק עליו, שיתחס ביותר כבוד למבקרים, אך ביל כמו קרא את מחשבותיה,
הוא שם ידו על הפה שלה, מושך אותה אחריו הם יצאו מהחדר.
"חוצפן!" רטנה לירון כשתרחקו מהדלת.
"לא משנה עכשיו, בואי לזואתי שדיברתי איתה, היא צריכה להיות פה איפה שהוא." ביל סקר את המזדרון.
"מה אם הילדה?! מאיפה היא תעזור לך?!" היא עיותה את פניה.
ביל צחק. "לא אם הילדה, אם האחות." חייך.
"אה אוקי, בוא לשם זואתי שיושבת מאחורי דלפק האחיות בטח תדע משהו"
ביל וילרון התקדמו לעבר הדלפק. "סליחה?" פנה ביל על יעל, שישבה לועסת מסטיק.
"אה?" אמרה בזילזול. "רצינו לדעת אם את יודעת במקרה איפה נמצאת כרגע יסמין בוקר?" שאל.
"חדר התאוששות, רדו לקומה חמישית." ענתה, לא מסיתה מבט מהמשק ששיחקה בו.
"תודה" אמרה בשקט, הם ירדו יחדיו לקומה החמישית, מחפשים אחר חדרה.
לפתע ציצל הפלאפון של ביל. "שלך" הגישה לו לירון את הפלאפון הכסוף.
"כן טום?" ענה ביל במהירות.
"איפה אתה? אין אף אחד בבית ואני לא יכול להכנס כי שכחתי את המפתח." התלונן.
"אני באיכילוב". "מה אתה עושה באיכילוב?! האולטראסונד לא אצל הרופא הזה נו ליד בית הספר הזה"
"כן אבל אנחנו כבר לא שם. אמ.. יסמין עברה תאונת אוטובוס והובלה לפה, עכשיו אנחנו עמורים להכנס עליה."
"מה?!" טום צרח לתוך השפורפרת. "אני בא לשם, אל תיכנסו בילדעי, דקה אני אצלכם." טום ניתק.
"יש לי אח מוזר" הצהיר ביל וצחק, לירון צחקה איתו.
שלי פתחה את דלת ביתה. היא נגבה שוב את עיניה, שלא הפסיקו לדמוע.
קולות ההודעות מהמחשב נשמעו ללא הרף. 'שוב השארתי את המסנג'ר פתוח' רתנה עצמה.
שלי התקדמה לעבר חדרה, משליכה את התיק בפתחו ומתישבת על כיסא המחשב.
"שלי זה ממש חשוב תעני לי כבר!" קראה בקול את הודעה של ג'ני.
'ג'ני אין לי מצב רוח אני הולכת לישון, נדבר כבר' הקלידה שלי במהירות שיא, אך מחכה הכול.
'היי ג'ני' כתבה ביאוש.
טלפון הבית צילצל. שלי קמה לענות.
"הלו?" שאלה, מנגבת את הדעמות האחרונות שנשארו בגופה.
"שלי, לא ענית לי! איפה הית כול היום?!" זאת היתה ג'ני.
שלי רצתה לצרוח לה שהיתה אצל אילנית ושראתה את ביל מתנשק איתה, אם הארוסה שלו.
היא רצתה לצרוח לה שהיא חיבקה אותו ובכתה על כתפיו, היא רצתה לרוץ ולחבק אותה ולשמוע את קול מנחם אותה.
אך שלי ידעה שלא כך יהיה אם תספר הכול לג'ני, היא ידעה שג'ני תצחק, ותגיד לה להתגבר עליו כבר.
היא ידעה שאון הזואתי, המפצלת, היא תדע מיד ותספר לכול החברים שלה, ובשניה אחת תכאיב לביל.
היא לא רצתה שיכאב לו, היא עדין רצתה שהוא יהיה מאושר, איתה או בילדיעה, הוא תמיד יהיה בליבה.
שלי נאנחה, "ישנתי" שיקרה.
"שיהיה, טוב און הגיעה הביתה, בטח עכשיו תיהיה ארוחה, אני הולכת להתקלח. ביי" ג'ני ניתקה את הטלפון.
"און הגיעה הביתה אויאויאוי און גם כן זואתי" שלי אמרה לעצמה בכול מזלזל.
שלי נאנחה והחזירה את השפורפרת למקום.
היא התקדמה לעבר חדרה, נשכבה על מיטתה ונירדמה, מנסה לשכוח מהכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
