וואו. היום הסתכלתי בהיסטוריה של בלוג של מישהו\מישהי, ואני רואה שזה קשה. קשה להחזיק בלוג בלי לפתוח את הלב, בלי להיות עצוב מדי פעם ולכתוב על זה. אני מרגישה שעוד שניה אני אתפוצץ אם אני אכתוב עוד פוסט שקשור למה קרה בבי"ס וכאלה.... זה פשוט מזוייף.. זה כאילו אני כותבת פוסט למען אנשים מסויימים, ככה שכשיקראו אותו יחשבו "וואי.. איזה חיים מגניבים" ועוד שטויות. אז זה לא נכון! בלוג דורש המון השקעה, וכאשר אתה כותב כל פעם בלוג עליז על "הרפתקאותיך" בבי"ס, אז אתה מרגיש שזה קשה. כי כמה אתה עליז באמת כל יום מספיק בכדי להראות לאנשים שאתה בסדר גמור?! פעם בשבוע, אולי. ופעם בשבוע (אולי) לעדכן בלוג.. לא עושה לך חשק.
ולכן אני חייבת לדעת אני מסוגלת להשתמש בבלוג בתור כלי "לפרוק" (זה נמצא במירכאות, כי לאחרונה כל ילדה מפונקת מרגישה שהיא חייבת לפרוק את חייה ה"אומללים", והמילה הזאת איבדה מהמשמעות האמיתית שלה..). מה "לפרוק"? סתם. פשוט לדעת שאני יכולה לכתוב פוסטים של מילה, שתיים, פוסטים מגוחכים ובלתי- הגיוניים בלי לחשוש מהמצב בו אני אראה מוזרה או לא מעניינת לאחרים. כי אף אחד מאיתנו הוא לא באמת נורמלי ומעניין.
אני מבקשת מכם לסלוח לי על זה שהיום המצב רוח זה לא ההוא עם המשקפיים, אלא ההוא עם הפה הישר. מה לעשות שאני מרגישה מזוייפת כ"כ להציג חיים של טינאייג' באמריקה? כי זה מה שקרה פה עד עכשיו. אז שתדעו, שאם הייתי טינאייג' מאמריקה, אז שמי היה קורטני, הייתי קפטנית קבוצת המעודדות, היה לי מועדון מעריצים, לוקר ורוד וציצים בגודל של כדור פורח. אבל לא. קוראים לי נגה, אני נמוכה, אני עם עיניים ושיער חום, אני לומדת בכיתה ח'- האמצע של הבי"ס האמצעי בחיים. גם אני מרגישה באמצע.
וזהו. וכמה שאני מנסה להראות שאני חזקה- כי אנחנו לא רוצים להראות שאנחנו חלשים, גם לי בא פעם אחת להשתפך. והנה, השתפכתי.
רק במצב אחד אני לא אשתפך ואאפס את עצמי- חברות. למענן אני אעשה הכל, ואתן להן להשתפך. וגם אתן עצה טובה, או שעצה רגילה. העיקר משהו.
זהו... אל תחשבו שאני בדיכי, ושאני צריכה תגובות כמו "אני תמיד פה בשבילך..." :). גם אני תמיד פה בשביל המון אנשים, אבל לא תמיד זה מה שצריך. כי אני סתם רוצה לשתוק. וחיבוק. תמיד חיבוק זה כיף יותר מהרצאה של שעתיים. חיבוק ושתיקה.
תודה על ההקשבה. U_U
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: