אווי לא, לא שוב
אני לא מתכוון להתקע שוב בדיכאון הזה,
אני לא רוצה שוב לבכות בלי סוף,
אני לא רוצה, לא רוצה לסבול בגלל זה.
אני משתגע, כ"כ משתגע.
אני חייב לשכוח אותה.
אני לא יודע איך אבל אני ישכח אותה,
הייתי בחדר הרבה זמן,
לא יצאתי ממנו עד הבוקר,
לא נגעתי במחשב, ממש לא.
גם לא בטלוויזיה,
נשארתי על המיטה, ישבתי,
עם התמונה ביד.
לא יכולתי לעזוב אותה,
הזכרונות הציפו אותי,
ה כ ל .
אוף, למה התעקשתי שאמא תספר לי,
למה? זה היה פחות קשה.
הרבה פחות קשה.
למה היא עזבה אותי ככה?
אני כ"כ אוהב אותה..כ"כ...
למה אני לא שוכח ממנה?
למה אני לא שוכח ת'שלולית דם שבה היא הייתה ברגע שהגעתי לחדר?
אפעם לא באמת חשבתי איך הכל קרה.
אני יודע שאבא שלה בחובות,שהוא ברח לארה"ב
אני יודע שלא הייה לה כלום חוץ מאמא שלה אח שלה וממני.
אני זוכר שהיא נשארה אצלי כמה זמן כי פחדה לחזור הבייתה, פחדה שיקרה משהו לאמא שלה לאח שלה,
שהאנשים שאבא שלה חייבים להם כסף יפגעו בה, או בהם
בגלל זה היא חזרה הבייתה. בשביל שלא יפגעו בהם.
היא יצאה ממני, הלכה הבייתה.
אחריי לפחות 10 ד'ק חשבתי שאולי כדאי שאני יהייה איתה, שאני לא יעזוב אותה עכשיו,
ואז נכנסתי לבית שלה,
הכל הייה הפוך, בלגן נוראי.
רצתי לחדר שלה,
ואז שם.. היא הייתה שם על הרצפה,
עם שלולית גדולה. גדולה מאוד של דם.
התכופפתי אלייה בדקתי אם יש סימן לחייים.
אבל כלום, הזמנתי אמבולנס,
אחריי המון שעות בבית החולים מחכה שיבוא מישהו ויושיע אותי, שמישהו יבוא ויגיד לי היא בסדר, היא חייה.
אבל לא, ממש לא,
האחות באה, לפי הטון, לפי המבטים כבר ידעתי, ידעתי שמשהו טוב? לא קרה.
אחח, שירה שלי.
אני כ"כ מתגעגע אלייך,
לחיבוקים שלך, לריח שלך.
אווף, אני לא מבין למה דווקא לי מכל האנשים בעולם זה קורה!?
לא שאני מאחל כזה דבר למישהו אחר, ממש לא,
אבל פשוט..לא יודע..
נרדמתי..
ישנתי. הרבה זמן ישנתי.
חלמתי.. מי זוכר על מה?
התעוררתי והרגשתי כאילו ישנתי מיליון שנה.
דפיקה בדלת,
"טל? "
"אהה?"
"אפשר להיכנס?"
לא הספקתי לענות ואמא נכנסה,
"הכל בסדר?"
"כן, אני מצטער על אתמול..."
"זה בסדר לא קרה כלום."
"אה..טוב"
" אמיר התקשר, הוא ביקש שתחזור אליו."
"טוב"
אמא יצאה מהחדר,
קמתי מהמיטה וראיתי ת'תמונה, על הרצפה.
הרמתי אותה ושמתי אותה בקופסא,
הלכתי לצחצח שיניים,
אח"כ התקשרתי לאמיר,
" הלו?"
"מה קורה אחי זה טל"
"אהה הכל טוב גבר מה ככה איך אתה מרגיש?"
"אני בסדר כבר.. ישמצב אתה בא אלי?"
"אממ, כה אני יבוא עוד מעט"
"סבבה"
"ביי אחי"
"ביי אחי "
הלכתי לסלון, הייתי לבד בבית..
פתחתי ת'טלוויזיה
פתאום נזכרתי,
מאיה, שכחה ממני, שכחתי ממנה,
אני חייב לדבר איתה..
הטלפון קתע את המחשבות שלי,
"הלו? אפשר לדבר עם טל? "
"זה טל.."
מהצד השני של הטלפון הייה קול נשי, קול דק.
"אהה, היי טל, זאת מאיה.."
יא'אללהה חבל שלא חשבתי על מיליון דולר.
"היי מאיה "
"אתה זוכר אותי ?"
"כן, אני זוכר אותך.. תודה על המכתב"
"אהה.. בכיף, איך אתה מרגיש? "
"אממ, בסדר מה איתך?"
"בסדר,
תגיד..אממ, יש מצב שאנחנו נפגשים עוד מעט?"
"אממ, כןן בסדר.."
"טוב אז עוד חצי שעה בים?"
"סבבה, ביי "
"ביי"
השיחה נותקה,
אנ'לא יודע מה הרגשתי באותו רגע,
שמחה?
עצב?
למה קבעתי איתה?
אני רציתי לפגוש את אמיר.
הלכתי להתלבש, גם את זה לא הבנתי למה אני עושה :|
11 וחצי בדיוק היא הגיעה,
חייכה אליי, וחיבקה אותי חזק, כמו אז בבית חולים.
הלכנו ליד הים, ואז התיישבנו על החוף,
הסתכלתי עלייה, והיא עליי,
היה שקט, אני מכיר ת'שקט הזה, השקט שלפני...
היא התקרבה אליי והתנשקנו,
לא עצרתי את זה, ממש לא..
ישבנו לנו ככה שעות ביחד על החוף, התנשקנו, התחבקנו..
אחריי כמה שעות באה השאלה הזאתי..
"טל?"
"אה ? "
"תגיד.. כל השעות האלה.. כל זה, מה אנחנו עכשיו? אנחנו ביחד ?"
לא ידעתי מה לענות, לא עניתי פשוט התקרבתי ונישקתי אותה שוב,
ליוותי אותה הבייתה,
הלכנו אחד ליד השני, היה שקט, לא דיברנו..
אחריי הליכה של כמה ד'ק הגענו אליייה הביתה,
ישבנו על המדרגות בחוץ,
ודיברנו, על מה לא דיברנו.
"יאללה אני צריכה ללכת"
"לאא אל תלכיי עוד קצתת"
"אבל אני חייבת :/ "
"דבר איתי בטלפון.."
היא התקרבה אליי ונישקה אותי,
חזרתי הבייתה וחשבתי.. אולי זה טוב שכל זה קורה?
אולי אני יצליח לשכוח את שירה? אולי?
אני יתן לעצמי צ'אנס, לי ולמאיה..
ננמממ, זהוו :] מקווה שאהבתם...
<אם השמות לא נכונים, תגידו XD >
ביי אחי :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
