פאנפיק על McFLY פרק 1
טוב אני מתחילה פאנפיק ואין לי מושג אם אני כותבת טוב או לא.. אז תסלחו לי אם זה יהיה גרוע..
חח.. =] ואם זה יהיה גרוע אני אשמח אם לא תיכנסו בי! XD חעח
טוב אז נתחיל...
"בוקר טוב!" אמר דני בעודו מפהק וכל סערו מקורזל לאחר שינה ארוכה.
"בוקר טוב!" החזיר טום בחיוך רחב מאוזן לאוזן.
"מה אתה מחייך אליי ככה?! אמאלה!" אמר דני ונרתע לאחור.
"אסור לחייך ככה על הבוקר?" שאל טום בעודו הולך למקרר ומביא לעצמו כוס מים.
"לא כשאני בסביבה! תודה!" אמר דני.
פתאום נפתחת הדלת בסערה ודאגי נכנס כולו מתנשף.
"מה קרה לך?" שאלו פה אחד טום ודני.
באותו הרגע נכנס לשם הארי והתנפל על דאגי ושניהם נפלו על הספה והכו זה את זה.
טום ודני רצו לעבר הספה והפרידו בין השנים.
"אוו קיי," אמר טום, "תספרו לי לאט וברוגע מה קרה פה." אומר טום ברוגע מעורבב בדאגה. "דאגי, תתחיל אתה!"
"אוו קיי... אני ישנתי לי לתומי ופתאום הארי נכנס לחדר, העיר אותי והתחיל לצעוק עליי שלקחתי לו את החולצה הכחולה והתחיל להרביץ לי בלי לתת לי לומר דבר ואז ברחתי והוא רדף אחריי.. טוב.. וזהו בערך.." אמר דאגי בהתנשפות וכמעט לא הבינו מילה ממה שאמר.
"מה? זה הכל?! על זה כל המהומה?" שאל טום.
"טום, אתה יודע שהארי שונא שנוגעים לו בבגדים, נכון?!" אמר דני.
הארי התפרץ לדיון: "אולי תתנו לי להגיד מה קרה, במקום שכל אחד ימציא פה משהו אחר?!"
"נו, דבר כבר!" אמר דני.
"טוב אז ככה. אתמול הכנתי את החולצה הכחולה ללבוש להיום והיום נכנסתי לחדר והיא לא הייתה שם! ודאגי האחרון שהיה לי בחדר מאז שראיתי את החולצה!" הסביר הארי.
זה היה ככה מאז ומעולם שהאשימו את דאגי בכל. תמיד הוא היה האשם בכל דבר. ליכלוך הספה, בילגון הבית וכל הדברים האלה. עד שמישהו באמת היה מתוודא ובסוף תמיד היה מתגלה שדאגי לא עשה שום דבר. הוא הרגיש שמאשימים אותו כי הוא פעם היה ביישן וחסר אופי והם עדיין זוכרים לו את זה ולא נותנים לו לשכוח.
"וואי!! מי אמר לך שאני לקחתי את זה?! אוף! תמיד אתם מאשימים אותי בכל דבר! כבר נימאס לי!" אמר דאגי ופתאום התפרץ עליו הארי שוב במכות ושניהם התגלגלו על הרצפה בעודם מכים זה את זה.
"זה כל כך טיפשי!" אמר דני ויצא מהבית. נימאס לו מכל הריבים האלו שלהם!
הוא הלך ברחוב. היו שם המון בתים וזאת הייתה שכונה רועשת למדי באמצע לונדון. דני לא אהב את האווירה הזאת של
הרעש לכן תמיד היה לוקח אוטובוס ונוסע למקום שקט שאהב. הוא לא ידע את שמו. הוא רק ידע שהוא אוהב להיות שם ולהתבודד.
הוא נכנס לאוטובוס, שילם לנהג והסתובב כדי לחפש מקום. הוא התיישב על מושב מלוכלך ולא נוח באמצע האוטובוס. אבל הוא ידע שזה שווה את זה. בשביל המקום שבו הוא אוהב מאוד להיות.
דני ירד מהאוטובוס ושאף את האוויר הצלול של המקום. חיוך עלה על פניו הנאות והחלקות. הוא הלך לעבר השדה הפתוח והירוק.
הוא יידע שבעוד רגע יהיה שם.
לפתע נגלה לעייניו מראה שלא האמין שיראה במקום הזה...
המשך יבוא..
מקווה שאהבתם!! תגיב ולי פליז! איך ייצא?! סליחה שהיה קצת קצר.. אבל מה? פרק ראשון! חח ...
אני ממש מקווה שתהיו פה קוראים קבועים! אה ורק שתדעו שזה לא הפך להיות בלוג פאנפיק...זה עידכונים ופאנפיק.
אבל אני אעשה סיפור כל שבוע או פחות. ! =] תודה שקראתם!
כנסו ותחתמו:
http://www.atzuma.co.il/petition/tamar1tamar/1/1000/
אוהבת,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: