Forget your past, and see what is now Even if you don't want to, you gotta face the truth

כשאדם מגיע למצב שאינו חש כלום,

הוא כניראה הגיע לשפל

 ואפילו עבר אותו..

כשעצב לא מרטיב את את פניו מדמעות קטנות ועדינות.

השימחה לא מעלה חיוך רחב שתופס את כל המקום על הפנים,

הדאגה, לא מטרידה אותו וממלא את ראשו בשאלות מפגרות כמו: אם?, איך?, מתי? ולמה?,

העיניין ברכילות עסיסית מישתווה לגובה ים המלח.

הכעס משאיר טעם של ביזבוז זמן,

הצחוק הוא דבר חולף שסתם מכאיב בבטן,

האכזבה היא אינה דבר שצובט בלב..

ורמת הציפיות שלו מעצמו איננה קיימת..

או מקסימום היא כמו רמת הקרא וכתוב של ילד בגן..

כניראה שהוא במצב סטטי שממש קשה לצאת ממנו,

למצב זה קוראים-אדישות.

מצב שבו אני תקועה מלמעלה לשנה.

אבל גם הידיעה שזהו מצבי לא מפריעה לי,

כי דאגות אין,

מה שהולך טוב, שיבורך,

 מה שלא, לא.

מי שבא ברוך הבא,

מי שלא, לא.

מה שקורה,

אם הוא לטובה, נחמד מיצידו,

 אם לרעה..קורה.

אם משהו מיסתבך הוא בודאי יפתר מעצמו, אז למה להיסתבך יחד איתו?

אם משהו הולך ממש טוב. צריך להיות בטוחים שמשהו כבר יבוא ויהרוס אותו...

ונכון ככה עובד האינג והיינג, איזון... וזה אחלה שיש איזון...

לא לפה ולא לפה...

אבל החוסר רצוןן להחזיר משהו למוטב כשהוא סוטה מהמסלול,

או הרצון להיות שמח כשאתה עצוב וההפך,

או למשל,

 הוויכוח שפשוט חייב להיתקיים בינך לביך עצמך כאשר צריך ליפעול  בדרך כלשהי,

הדברים האלו לא קיימים אצלי.

הגעתי אל השפל.

ברוגע בלי דמעות מיותרות,

בלי עצב ושיברון לב...

ירדתי לשם לאט ובביטחה..

בלי להיפגע ביכלל

בדרך הבטוחה...

והינה אני בסוף, ואין יותר לאן לרדת, וצריך לתפס חזרה, כמו כל פעם..

כשהגעת לסוף כניראה שהגיע הזמן לעלות...

אבל איך מתפסים כלכך גבוה...

ואיך עוזבים מצב כלכך נוח ונחמד..?!

איך מבקשים עזרה, כשלא אכפת לך שאתה זקוק לה?..

איך מוצאים כוח לחזור לעצמך?