‏

לא כתבתי (משהו נורמלי) כבר כמעט חודש.

הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני בתקופה טובה, אבל זו לא הסיבה. 

אני פשוט כבר לא יודעת.

לא יודעת מה לכתוב

מה לחשוב

מה לעשות.

אני לא מסוגלת לדבר

על זה

או בכלל עם אנשים

מבלי להיכנס לסטרס

וכבר אין לי מילים והן

קטועות

כי אני לא יודעת מה לומר

או לחשוב

או לעשות

והתרוקנתי מרגשות, מבלי שום רצון להחזיר אותן

והתרוקנתי מכוח, ממוטיבציה

הקדשתי את זמני למפגשים מזדמנים, סקס מלא בתשוקה ונטול סנטימנטים

יש שיגידו שהגזמתי, אבל לי לא אכפת.

הפרדתי בין סקס לאהבה כבר מהרגע הראשון

יש שישמעו זאת ויצקצקו בלשונם

ויש שיגידו שצריך עוד בחורות כמוני

ואני לא אגיד דבר, כי לא אכפת לי.

ואני כבר לא יודעת

שום דבר

(זה בערך

הדבר היחיד שאני יודעת לומר).

"אז את מבינה?" אמרתי לה בהתלהבות "ביליתי שנים על גבי שנים ברצון למות, ייאוש עמוק כל כך שהרגיש כאילו פערו לי חור באמצע הגוף, תיכננתי אינספור דרכים יצירתיות ובנאליות לסיים את חיי. לא, לא היה בכל אלו מן הרצון לחיות, אלא רצון טהור למות. כן, כן. למות. אבל הייתי נאיבית, את מבינה? לא גיליתי אז את הבזקי הצבעים"

"הבזקי הצבעים?"

"כן, הבזקי צבעים. הרי, אני רואה את חיי כאפורים, שחורים אפילו, אם תרצי, מה שלא יהיה - נטולי צבע, עניין ותכלית. ופתאום, בום! הבזקי צבעים. ולא הבזקים בדמותה של אהבה טראגית שעוררה בי דמעות אז ומעוררת בי בחילה כיום, אלא הבזקים צבעוניים, ססגוניים, בדמותה של חיוּת. גיליתי את הסקס והאלכוהול והטבק, הסחרחורות והעולם שמסתובב, גיליתי איך זה מרגיש להיות נחשקת, לשחק, לברוח ולחזור, להינות ממוסיקה טובה, להינות מחברה טובה. איך זה לצחוק, לזכור ולשכוח, לעשות בלי לחשוב, לדבר בלי לחשוב. לדבר, למען השם! בזמן הבזקי צבעים אני קלה מאוויר, כמעט ולא שם, אך מספיק כדי להרגיש איך כולי פועמת, את הדם זורם, תחושת מחשמלת, כאילו העירו אותי פתאום משינה עמוקה של שנים. זו התחושה המופלאה ביותר שאדם יכול להרגיש"

חייכתי אליה והרמנו לחיים את כוס היין המי-יודע-כמה שלנו, לחיי היו סמוקות מהתרגשות ומאלכוהול, תהיתי איך זה לחיות חיים שמורכבים מהבזקי צבעים אחד אחרי השני, חיים ללא הפסקה. אולי יום אחד אגלה.

הלב שלנו מעולם לא נשבר. זו האמונה שנשברת. האמונה, שהאדם האהוב כל כך בונה ומעצים בתוכנו, ה"יהיה בסדר, יהיה נפלא", והחיוך הזורח, העתיד שמתכננים, וכמה שהכל כל כך צבעוני, ובעצם.. לא. הכל אפור, חוץ ממנו. זוהי אהבה. העולם עוצר, ורק שניכם מסתובבים.

ואז הוא עוזב ואת נופלת לרצפה עם סחרחורת מהגיהינום, כמו הנגאובר אחד מתמשך.

יכול להיות שאני טועה, כן? אבל לא מסתדרת לי טוב בראש המחשבה שיש כזה דבר אהבה טובה, אהבה שמשאירה בך זכרונות נעימים בלבד, אהבה לנצח.

אהבה עושה טוב. נהדר אפילו, אבל זה רק חלק אחד בסיפור. אחר כך היא פוגעת ומועכת ושוברת.

תקראו לי ילדה קטנה, אבל זו המחשבה שלי. מבחינתי אהבה זה מאוד לא מומלץ. אני לא יכולה לשלוט על זה, ולכן אני מאוד מפחדת.

תקראו לי אינפנטילית, תגידו שעוד לא התבגרתי, אבל אני לא מוכנה לשים את עצמי שוב במצב בו אני לא מסוגלת לנשום בלעדיך.

מצב בו כשהאדם שאני אוהבת לא נמצא כאן לידי, אני לא מסוגלת לתפקד.