‏

זה מתקיף כמו שד, כמו רעם ביום בהיר, כמו מבול ביום בו החזאים המטומטמים טענו שיהיה חם, כמו עוד הרבה דימויים דביקים שיגרמו לכם לחשוב שהכתיבה שלי טובה למרות שהיא אוסף של שטויות שאין להן מאזין.

כשזה מתקיף כואבת לי הבטן, והראש, והגוף משתתק. המחשבות רצות, טסות, מתנגשות אחת בשניה בשלישית, צורחות לי בתוך הראש. אני רוצה להשתגע והן נועלות את הגוף שלי. לשתות לא יעזור לך, להרוג את עצמך לא יעזור לך, לפגוע בעצמך לא יעזור לך, שום דבר לא יעזור לך אז תשבי בשקט ותסבלי.

זה תמיד מתחיל מהדברים הכי קטנים ומסתיים במחשבה של "אני רוצה להרוג את עצמי ברעש גדול, כדי שכל הבני זונות יתחרטו".

אבל כבר אין בני זונות, אין מי שיתחרט, לא עכשיו, אבל בתוך הראש שלי אני תמיד מאוימת, תמיד שונאים אותי, אני תמיד לא מספיק.

אני מרגישה את הדם זורם בראש, פועם ברקות, מסרב להאט את הקצב. אני אובדת עצות, כל כך כעוסה על שטות קטנה שהציתה את כל השנאה העצמית שלי מחדש. אני רוצה לקפוץ מהחלון אבל הגוף תקוע על כיסא המחשב וכל שנותר לי לעשות הוא לכתוב את עצמי החוצה, וגם זה מקרטע.

אני מרגישה מחנק בבטן, כאילו מישהו נתן שם אגרוף, ועוד אחד, ועוד אחד.

הגוף נעול, והלב מרגיש כאילו הוא פשוט נעצר והפך לאבן, יש לי אבן בחזה והיא מעיקה וכואבת. אני רוצה להרגיש כאב מסוג אחר, כאב שמישהו אחר יגרום לי, כדי לא להרגיש את עצמי, כדי שהגוף יהפוך רפוי והמוח ייכבה והמחשבות ייפסקו, כדי שכל זה ייגמר, והשד יברח החוצה,

עד הפעם הבאה.

זה ידוע כי לעתים יש פערים גדולים בין התפיסה השכלית לבין הרגש, ודבר עוד יותר ידוע הוא כי אנשים נוטים לזכור בעיקר [אם לא רק] זיכרונות רעים, ולא זיכרונות טובים.

ובכל זאת קשה לי להבין .

היום עשיתי סדר בקופסה מתקופת היסודי, שאותה אני נוהגת לכנות כיום "התקופה הכי מזעזעת". פתחתי את הקופסה ופתקים נשפכו מכל עבר. פתקים מתנועת הצופים ששנאתי כל כך, מהחברים בה ששנאתי עוד יותר, פתקים מה"חברים" בכיתה, וברכות ליום ההולדת, ואיחולים, וברכות, ואיחולים.

הרוב היום ממספר אנשים עיקריים, אשר את חלקם הגדול החשבתי אז והיום לאויבים ואנשים רעים שרק פגעו בי.

ופתאום אני קוראת פתקים של "יום הולדת שמח לחברתי הטובה! אוהבת אותך מאוד", או "החלמה מהירה!" או "את חברה טובה וילדה שקטה ורגישה ומתוקה", וכדומה. כל הפתקים דומים, באותם נוסחים, באותה צביעות. זוהי צביעות לשמה. היו שם הרבה פתקים ומכתבים מהחברות הטובות שלי, איתן אני שומרת על קשר עד היום, ומהחברות המעטות שעוד היו לי בכיתה, שאיתן אמנם התנתק הקשר אבל אז היינו הכי קרובות שיש, אולי מכורח הנסיבות.

וזה מערער, כל הפתקים הורודים המנצנצים האלו, ורגע, אולי בעצם הם אהבו אותי ורק מדי פעם הציקו לי ואני הגזמתי בתגובתי?

אבל זה לא יכול להיות, והמכתב מהמדריכה בצופים עוזר לי להבין שבאמת קצת סבלתי במחנה הקיץ, ואולי כולם כתבו לי שם פתקים יפים וכמה שאני מתוקה ונהניתי "למרות שהיו קצת קשיים בהתחלה", שזה נשמע מונח מאוד מעודן וקטן, "קצת קשיים", היו הרבה קשיים, ואולי התגברתי עליהם כלפי חוץ אבל לא זכור לי שנהניתי שם. זכור לי שלא העזתי להתקלח 4 ימים ובכיתי ורציתי הביתה ולא רצו לשלוח אותי, כי רצו שאתגבר על הקשיים.

במכתב שהמדריכה כתבה לי, היא אמרה לי שהיא מבינה את תחושת ה"לא בעניינים" שלי, ואף הציעה לי הצעות לפתרון הבעיה, אך באמצע המכתב היא כתבה בקטן "חסר לך שאני לא רואה אותך בשבט שנה הבאה!", אז באתי שוב, בשבילה, כי לא רציתי לאכזב, והיא לא הייתה המדריכה וסבלתי כפליים ושנאתי כל רגע ובמיוחד את המדריכה החדשה.

וזה לא יכול להיות שהם באמת אהבו אותי, או לפחות לא הרגשתי אהובה על ידיהם, כשהשיר הראשון שכתבתי אי פעם נקרא "לבד" ומדבר על, טוב, אין צורך להסביר. וזה לא יכול להיות שהן אמרו לי שאני חברה טובה ושלחו חיבוקים דרך כתב היד כשרוב הזמן הן התעלמו ממני. ואני דיי בטוחה שכותבות המכתבים לא היו עיוורות או חירשות או אילמות, כך שהן יכלו לראות, או לפחות לשמוע, את הקללות וההשפלות שספגתי מהבנים בכיתה, והן יכלו לומר משהו, ואולי הן לא ראו את המכות, אבל אני בטוחה שהן יכלו לשים לב שאני לא משתלבת.

אבל אולי זה היה בסדר מבחינתן, ואולי הן באמת אהבו אותי, ואולי הן פשוט היו צריכות ממני משהו, כי זה לרוב מה שקרה. שוקולד או לרשום את השם שלהן על העבודה בהיסטוריה.

וחלק מהבנות שהיו חתומות על המכתבים האלה, המשיכו להציק לי דרך תוכנות מסרים מיידיות כגון ICQ לאחר שסיימתי את הלימודים ביסודי, ואחת מהן ניסתה לעבוד עליי שהיא לסבית ומאוהבת בי, ואחר כך זה כבר עבר לקללות.

ואני לא מבינה, לא תופסת, איך ולמה לעזאזל הן כתבו לי את כל זה. הרבה מהמכתבים היו אמיתיים, מאנשים שאהבתי ואני אוהבת עד היום, אבל המכתבים מהבנות האלה משגעים אותי. אני זוכרת את הצחקוקים, וההתעלמויות המופגנות, ואחת שצעקה עליי שאני לא מלאך (בזמן הציורים לספר המחזור, חברה ציירה אותי עם כנפיים של מלאך בעוד שגם את הילדה ההיא ציירו כך), אז היא ראתה שאני עם שוקולד ביד וביקשה חתיכה, השבתי לה שאני לא מלאך והמטומטמת כמעט ירדה על ארבע בתחנונים שאחלוק איתה, ואמרה שאני מלאך מלאך מלאך, בטח שאני מלאך. חלקתי, כיאה למלאך, למרות שרציתי לתקוע לה אותו עמוק בגרון, או בתחת. 

רציתי להיות שטן ולא הצלחתי, אבל הם הצליחו יפה מאוד. לא תמיד צריך לקלל או להרביץ או להשפיל בפומבי, מספיק לתת לי את התחושה שאינני ראויה או טובה, לפעמים פשוט הספיק לי שניגשתי למישהי בבוקר והצעתי לה שנשב בחוץ ביחד, והיא סירבה בטענה שהיא עסוקה, כמה דקות אחר כך היא ועוד ילדה ישבו בחוץ וחיכו שכולם יגיעו (שתיהן, אגב, כתבו לי פתקים)

אני לא מבינה את זה, הראש שלי מבולגן וכואב, אני לא מבינה למה הם כתבו את זה, אני לא יודעת מי צודק ומי טועה, ואם יש כאן צודק וטועה בכלל, אני רק יודעת שכאב לי כל כך, בכל מובן שהוא, במהלך 6 השנים האלה, והשאריות של הכאב עדיין איתי, אני עדיין סוחבת את כל הזיכרונות ולפעמים אני עדיין מפחדת כמו ילדה בכיתה ד', ואני לא מבינה איך אפשר לשנוא ולאהוב, או איך אפשר להיות צבוע כל כך, לא מבינה. אני לא מבינה מה קורה כאן בכלל. אני לא יודעת מה לחשוב יותר.

אתה נתת לי כל כך הרבה. תחושת ביטחון ובית, את היכולת לחייך בבוקר, את היכולת לדבר. חשפת אותי להשקפות העולם שלך וגרמת לי לחשוב מחדש.

אבל מסתמן שאני סתם חלפתי בחייך. הייתי אולי, בערך, כמעט-אבל-לא-בדיוק. 

אני מאחלת לך שתקפוץ מגובה האגו שלך לעומק האישיות, מעניין מה יקרה, אידיוט.