הייתי רוצה לכתוב משהו מפוצץ, שישאיר אתכם עם פה פעור שיכול לומר רק "וואו", או "מדהים", או "וואו". בעצם, הייתי מסתפקת אפילו בלכתוב. כמו פעם. פרוזה וקטעים קצרים ולא מיץ של זבל של רגשות, שנדמים כרחמים עצמיים אבל הם בעיקר כעס.
מגמגמת, או שותקת, או בוהה בתקרה. כבר לא יודעת [מתי ידעתי?].
לא מגשימה את עצמי. נעה בין התקפים של אופטימיות חסרת תקנה לפסימיות מדכאת.
מאבדת
(מאבדת
מאבדת.)
מפחדת
משותקת
רוצה לדבר ולא מצליחה
[לא רוצה לדבר ומוכרחה]
אני מפחדת
ממה שעלול לקרות
אם אפתח את הפה.
לפני 9 חודשים אני הבטחתי לה שאכתוב לה, אתקשר או אסמס בכל פעם שאני רוצה למות, רואה את עצמי מתאבדת או מתכננת איך זה יהיה.
אז הבטחתי.
לא רציתי שתראו את הטירוף שלי
אני עדיין לא רוצה
פחדתי, אני מפחדת
שלא תאמינו
שתחשבו שהוא
מומצא
[למה שאמציא לעצמי סבל, לעזאזל]
לא רציתי שתראו את הטירוף שלי, את הקרביים, את הנפש
אז לא ראיתם.
ולפעמים אני חושבת ש
עכשיו כבר מאוחר מדי ו
אתם באמת לא תאמינו
כי עבר יותר מדי זמן מהרגע שביקשתם
עד הרגע שיישמתי.
אני לא רוצה להוציא את עצמי מבפנים החוצה רק בשביל שתוכלו לקחת שתי זכוכיות מגדלת: אחת בשבילי ואחת בשבילכם. כמובן שאתם תסתכלו על עצמכם קודם.
אני לא רוצה שתפשפשו בכל הערימה הדוחה הזו, אני רוצה לשמור אותה עמוק בפנים איפה שהיא אמורה להיות
ותמיד
תמיד
יהיה את האידיוט שיגיד לי
"לא נכון"
ויום אחד
יהיה לי אקדח
ואני אכוון אותו אל הפה
שלי
הדבר האחרון שאראה יהיה זוג עיניו הפעורות לרווחה, המומות
ואז אני אדע שניצחתי.
לפעמים אני חושבת על המוות שלי רק כדי לדמיין מי יבוא להלוויה, ואיך פתאום כל מי שנעלם יחזור, או לא יחזור.
ואז אני מרגישה שכל התהליך שעברתי עם עצמי בשנה האחרונה שווה לקליפת השום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mardy Bum.