‏

זה מתקיף כמו שד, כמו רעם ביום בהיר, כמו מבול ביום בו החזאים המטומטמים טענו שיהיה חם, כמו עוד הרבה דימויים דביקים שיגרמו לכם לחשוב שהכתיבה שלי טובה למרות שהיא אוסף של שטויות שאין להן מאזין.

כשזה מתקיף כואבת לי הבטן, והראש, והגוף משתתק. המחשבות רצות, טסות, מתנגשות אחת בשניה בשלישית, צורחות לי בתוך הראש. אני רוצה להשתגע והן נועלות את הגוף שלי. לשתות לא יעזור לך, להרוג את עצמך לא יעזור לך, לפגוע בעצמך לא יעזור לך, שום דבר לא יעזור לך אז תשבי בשקט ותסבלי.

זה תמיד מתחיל מהדברים הכי קטנים ומסתיים במחשבה של "אני רוצה להרוג את עצמי ברעש גדול, כדי שכל הבני זונות יתחרטו".

אבל כבר אין בני זונות, אין מי שיתחרט, לא עכשיו, אבל בתוך הראש שלי אני תמיד מאוימת, תמיד שונאים אותי, אני תמיד לא מספיק.

אני מרגישה את הדם זורם בראש, פועם ברקות, מסרב להאט את הקצב. אני אובדת עצות, כל כך כעוסה על שטות קטנה שהציתה את כל השנאה העצמית שלי מחדש. אני רוצה לקפוץ מהחלון אבל הגוף תקוע על כיסא המחשב וכל שנותר לי לעשות הוא לכתוב את עצמי החוצה, וגם זה מקרטע.

אני מרגישה מחנק בבטן, כאילו מישהו נתן שם אגרוף, ועוד אחד, ועוד אחד.

הגוף נעול, והלב מרגיש כאילו הוא פשוט נעצר והפך לאבן, יש לי אבן בחזה והיא מעיקה וכואבת. אני רוצה להרגיש כאב מסוג אחר, כאב שמישהו אחר יגרום לי, כדי לא להרגיש את עצמי, כדי שהגוף יהפוך רפוי והמוח ייכבה והמחשבות ייפסקו, כדי שכל זה ייגמר, והשד יברח החוצה,

עד הפעם הבאה.