אתמול בערב, על השטיח, התפרקתי לי. זה לא שהסימנים לא היו שם - הם מתדפקים בחוזקה על דלתי כבר כמה ימים, אבל אתמול הם פרצו בבעיטה פנימה.
נמאס לי מהעבודה שלי. כל מה שעשיתי כאן מאז שהצטרפתי לחברה נזרק לפח האשפה- אפילו לא מוחזר כהלכה. רק לפני ימים ספורים זרקו עוד 100 אנשים הביתה, אבל אחרי שענני האבק שקעו התברר שעולם כמנהגו נוהג ואיש לא הקדיש באמת זמן למחשבה מה רוצים לעשות הלאה. לאיש אין כאן חזון, איש מנהיגות, אין מבט קדימה.
עצוב לראות איך לחבורת חובבנים כזו יש השפעה כזו גדולה על חייהם של כל כך הרבה אנשים. ובעצם - למה אני כל כך מופתע ? האין זו הישראליות בהתגלמותה - חובבנות, חוסר ירידה לפרטים, שטחיות, היעדר חזון ומנהיגות ?
כשבאתי לכאן חשבתי שהגעתי לחוף מבטחים, בדיוק למקום ולתפקיד שתפור למידותי. לצערי התבדיתי. אולי התפקיד תפור למידותי, במידה רבה בדיוק הדבר שאני רוצה לעשות, אבל הדירה והשכנים אינם טובים בעיני.
הבעסה מהאבטלה הסמויה שנכפתה עלי התעצמה אחרי ראיון העבודה של אתמול. כל כך הרבה ציפיות תליתי בריאיון הזה. כנראה שאני לא בדיוק מתאים למה שהם מחפשים, וכנראה שהמשימה שלקחתי על עצמי- לחפש לעצמי תפקיד בדיוק כמו שאני רוצה, לא תהיה קלה כפי שחשבתי.
אבל הפעם - אני לא רוצה להתפשר. אני לא רוצה להכפיף את עצמי לדרישות השוק. אני רוצה ומאמין שיש לי את היכולת, הניסיון והכשרון למצוא את מה שאני מחפש. אני רק מקווה שתהיה לי את הסבלנות הדרושה בכדי לעמוד ביעד הזה שהצבתי לעצמי. Only time will tell...
וכואב לי הגב, ואני חייב לעשות דיאטה, והחום הנורא הזה מכביד לי על הנשימה ומפריע לי לישון, והאנרגיות שלי ברצפה
אז אתמול התפרקתי, ונשכבתי על השטיח, ולא היה לי חשק לעשות כלום. בטח לא לזוז. מי בכלל רוצה לזוז בחום הזה ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
