שלום לכולם. D:
קודם כל, יש לי הודעה חשובה... בימים הבאים אני לא יהיה בבית, אני טסה עם המשפחה לאיטליה. יאייי! D:
זה שממחר עד ליום שבת - אין פרקים. \:
אז כפיצוי:
2 פרקים!!!!!! פרק 7 + 8!!! 
חיברתי אותם ביחד, יצא ממש ממש ארוך. מקווה שתאהבו! נתראה ביום ראשון, בפרק 9. ^^
פרק 7 + 8
אור ומתן ישבו בערך שעה על יד השולחן שלהם ודיברו, לא שמים לב איך הזמן טס.
"וואי תראה, כבר כל החדר אוכל ריק!" אור הביטה סביב.
"רוצה לצאת?" הציע מתן.
"לאן?" היא שאלה.
"לא יודע.. רוצה לעלות לחדר שלי?" הוא שאל, וקיווה שלא תסרב. הוא אהב להיות בחברתה, הוא אהב להביט בה, היא הייתה כל כך יפה בעיניו.
"אהה הבנתי, אז עכשיו אתה רוצח אותי?" אור הרימה גבה.
"רוצח? לא... אולי תראי את חברים שלי, שזה בערך כמו רצח כי כשתראי אותם הלב שלך יפסיק לפעום." הוא אמר.
"מה, הם עד כדי כך יפים?!" היא צחקה.
"הכל חוץ מיפים." הוא הצטרף לצחוקה.
"אז זה מה שאתה עושה איתי? מעלה אותי לחדר שלך בשביל להראות לי את החברים שלך?" היא גיחכה.
"למה ציפית?" הוא שאל.
"לתירוץ יותר טוב." היא חייכה.
הם יצאו מחדר האוכל הריק ועלו לחדר של מתן, מתן פתח את הדלת והתעצבן כשראה את תומר שוכב על המיטה בבוקסר וצופה בטלוויזיה.
"תומר, עוף מכאן." הוא אמר בכעס והקים אותו מהמיטה.
"מה? זה גם החדר שלי!" הוא ענה בכעס.
"אבל הבאתי לפה מישהי." מתן לחש לו.
"אהה! אין בעיה אחי. רק תחליף סדינים אחרי זה." תומר לחש לו בחזרה וקרץ לו. הוא התלבש ויצא מהחדר.
"מצטער.." אמר מתן והתיישב על המיטה, מסמן לאור להתיישב לידו.
היא התיישבה לידו והם צפו בטלוויזיה ודיברו בערך שעתיים.
שניהם הרגישו כל כך נוח זה בחברת זו, הרגישו שהם יכולים לדבר על כל נושא שבעולם בלי לדאוג לדעת האחר.
מתן לא יכול היה להסיר ממנה את עיניו, יופייה הדהים אותו כל כך. הוא לא רצה לתת לה ללכת.
ואילו אור הרגישה פרפרים שוטפים את גופה בכל פעם שרק התקרב אליה קצת, היא הרגישה שהיא רוצה יותר מסתם לשבת ולדבר, אבל היא לא העזה לעשות את הצעד.
כשהשעה הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת, השיחה שלהם לקחה פנייה חדה לנושא אישי במיוחד אצל אור.
"אז.. יש לך חבר?" שאל מתן, אך מיד התחרט כשראה את הבעת פניה של אור כשהזכיר את המילה 'חבר'.
"לא כרגע.. אבל אתה בטוח תפוס." אמרה וחייכה חיוך מאולץ, מנסה להסתיר את המועקה שהרגישה מבפנים.
"טוב, את.. צודקת." אמר מתן בשקט וקיווה שלא שמעה. אבל אור שמעה טוב מאוד, ונדהמה.
"מה?!" היא קמה מהמיטה.
"מה קרה?" מתן לא הבין מה פשר התדהמה שלה.
"מה אתה מטומטם?! למה אתה מביא אותי לכאן אם יש לך חברה?!" היא עשתה פרצוף נגעל, וזה פגע במתן.
"אני.. אין לי..!" הוא לא ידע מה הוא אומר.
"מה אין לך?" היא לא הבינה.
"ח..חברה.." הוא גרד בצווארו, הוא תמיד גרד בצווארו כששיקר.
"אבל אמרת ש.." היא נרגעה, והחלה להרגיש מטופשת.
"כן, זה... זה היה בצחוק." הוא אמר בהיסוס, הוא ידע שהוא משקר לה אבל הוא לא רצה שתלך, ובטח לא שתשנא אותו. הוא התיישב בחזרה על המיטה, היא עמדה כמה שניות ואז התיישבה גם היא.
"אז.. מצטערת ש.. לא.. לא הבנתי נכון." היא אמרה במבוכה.
"זה בסדר." הוא חייך קצת, וגם היא חייכה. הוא הרים את מבטו אליה וכשראה את חיוכה חיוכו גדל, וכך גם היא. הוא צחק קצת, וזה הצחיק את אור. בסופו של דבר שניהם מצאו את עצמם צוחקים בקולי קולות, בלי סיבה ברורה, אבל לשניהם זה הביא הקלה גדולה.
-
אורן התקרב אל סתיו באיטיות, הוא כבר הרגיש את נשימותיה הכבדות על שפתיו, אבל בן רגע הרגיש אותה מתרחקת. הוא פקח את עיניו.
"אני.. מצטערת." היא אמרה בראש מורכן, ומיד ברחה אל המדרגות. היא יצאה מן הבריכה, לקחה לעצמה מגבת, אספה את חפציה ונכנסה למלון, מותירה את אורן בשוק מוחלט ומבוכה עצומה.
"בחור, אתה לא רואה שאני מנקה פה?!" צעק לו המציל, שהסתובב סביב הבריכה עם רשת ותפס לכלוכים קטנים במים.
"סליחה.." אורן פלט בקושי ויצא מן הבריכה. הוא לקח לעצמו מגבת ותלה אותה על כתפיו, ואז נכנס גם הוא למלון.
הוא הרגיש נורא עם עצמו, איך הרס ככה את מערכת היחסים המיוחדת הזו? הוא אף פעם לא הרגיש ככה כלפי אף אחת, אף בחורה לא התייחסה אליו בצורה כזו בחייו. הוא הרגיש שהוא פשוט חייב להחזיר אותה אליו.
הוא לחץ על הכפתור שמזמין את המעלית, אבל אז התחרט ובמקום לחזור לחדר הוא יצא מהמלון והחליט לטייל על הטיילת ליד הים.
השעה הייתה כבר אחר הצהריים והחל להחשיך מעט בחוץ, מזג האוויר היה נעים.
הוא יצא אל החוף והתיישב על החול, מצייר בו ציורים לא מוגדרים, מצייר את רגשותיו. רוח קרירה נשבה על פניו והעבירה בו צמרמורת, ואז הוא דמיין אותה מגיעה אליו. היא הלכה באיטיות והתקרבה אליו, שיערה התנופף ברוח ורגליה היחפות השאירו עקבות בחול הרטוב. היא הייתה כל כך יפה בדמיונו.
לפתע חזר לפרופורציות וחידד את ראייתו.
"ס.. סתיו?" הוא קרא אל האוויר.
זאת אכן הייתה סתיו, אורן לא דמיין, והלב של אורן זינק.
היא התיישבה לידו על החול בשקט.
"אורן..." החלה לומר, אבל אורן קטע אותה.
"חכי, אני ממש מצטער על מה שהיה, פשוט כל כך רציתי ולא.. לא ידעתי שלא.. רצית.." אורן לא מצא את המילים, אבל הבחין בחיוך קטן שעלה על שפתיה של סתיו.
"מה?" שאל בחיוך של הקלה.
"אני רציתי, אני טעיתי... לא אתה." אמרה בשקט.
"אז למה הלכת?" אורן הרים אליה את מבטו. והיא הביטה בו בחזרה. מבטו הקסים אותה.
"כי אני יודעת שאסור לי. רק לפני כמה ימים נפרדתי מחבר שלי, הכל עוד פתוח... ואני אוהבת אותו." אמרה בחוסר בטחון. אם היא אוהבת אותו, איך זה שהיא מרגישה לאורן רגשות הרבה יותר חזקים, והיא מכירה אותו רק יומיים?
"את אוהבת אותו?" שאל אורן בכאב.
"אני חושבת..." ענתה סתיו אחרי שתיקה קצרה.
"הבנתי.." אמר אורן וחזר להביט בחול הרטוב באכזבה.
השתררה שתיקה קצרה, אבל אורן אזר אומץ ושאל:
"רוצה לעלות לחדר שלי?..." שאל בהיסוס. היא חייכה והנהנה, והם קמו וצעדו אל המלון.
-
"מה זה?!" צחקה אור והרימה מהרצפה תמונה של כלבה קטנה ומכוערת למדי.
"די! אל תצחקי על לאה!" ניסה מתן לחטוף את התמונה מידיה של אור, אך היא הצליחה להתחמק ממנו.
"לאה?! אתה רציני?..." היא לא הפסיקה לצחוק.
"די! קיבלתי אותה מסבתא שלי!" הוא אמר בקול נעלב, אבל זה רק הצחיק את אור עוד יותר.
"די נו, לא מצחיק. תביאי." אמר ושוב ניסה לקחת את התמונה מידיה, אך היא קפצה ונעמדה על המיטה והביטה בתמונה בצחוק מתגלגל.
"נווו תביאי!!" צחק גם הוא ונעמד על המיטה, מנסה לקחת מידיה את התמונה, אך ללא הצלחה.
אחרי מספר ניסיונות כושלים להשיג את התמונה, מתן החליט להשתמש בכוח. הוא דחף את אור ושניהם נפלו על המיטה הקפיצית, מתפקעים מצחוק.
כשצחוקם נרגע, הם מצאו את עצמם בתנוחה מביכה. אור שכבה על המיטה ומתן רכן מעליה, שניהם מחזיקים ביד אחת את התמונה.
הם חדלו לצחוק והביטו אחד לשנייה בעיניים. אור נראתה למתן כמו מלאך, גל של התרגשות שטף אותו.
אור הביטה במתן וחשבה שהיא חולמת, עם כל בן אחר הייתה בורחת מהמצב הזה במהירות, אבל דווקא עכשיו- זה די מצא חן בעיניה.
בלי לחשוב פעמיים היא עזבה את התמונה ותפסה בשתי ידיה את פניו של מתן, ונישקה אותו בלהט. מתן עזב גם הוא את התמונה והם התנשקו על המיטה, כשהוא שוכב מעליה. אור תמיד חשבה שתרגיש נבוכה כשתגיע לזה, אבל זה לא הרגיש לה מוזר או לא נוח, היא אפילו רצתה ללכת רחוק יותר.
הם התהפכו והיא לאט לאט פשטה את חולצתו, ואז זרקה אותה הצידה וחזרה לנשק אותו.
מתן הרגיש אותה עליו, הוא ניסה לשלוט בעצמו, הוא הרגיש טירוף, כל הזמן רצה עוד ועוד. לפתע הם שמעו את קול המנעול על הדלת מזמזם, מישהו הכניס את הכרטיס לחריץ.
זה החזיר אותם לעצמם.
הם הפסיקו להתנשק בבת אחת והביטו אחד בשנייה כמה שניות, קולטים מה הם עושים. היא מיהרה לרדת ממנו ולהתיישב על המיטה, מסדרת את שיערה כאילו כלום לא קרה.
הוא התיישב והלביש על עצמו את החולצה, ואז נכנס מישהו בדלת.
אור ומתן התפלאו לגלות שאלה היו סתיו ואורן, שקפאו כשראו את השניים יושבים על המיטה.
"אנחנו... מפריעים?" שאל אורן בהיסוס, הוא הכיר את מתן, הוא הכיר כבר את הסיטואציה.
"לא!" מיהרה אור לומר, מתנשפת מעט.
"אני.. חושבת שנלך." אמרה סתיו וסימנה לאור לבוא אליה. אור קמה ומיהרה אל סתיו, והשתיים יצאו מהחדר בלי להוסיף מילה.
כעת השתררה בחדר שתיקה מביכה במיוחד. אורן החל לומר משהו אבל הוא נקטע על ידי תומר, שבדיוק נכנס לחדר.
"היי חבר'ה." אמר תומר בתמימות והסיר את משקפי השמש שלו. הוא הבחין במבוכה ששררה בחדר.
"מה נסגר?" שאל והתקדם לעבר המזוודה שלו, הוציא משם חולצה ומכנס והתקרב אל המקלחת.
"מתן איך היה עם הבחורה?" תומר שאל וחייך, אך מתן לא החזיר לו חיוך, אלא ישב בכובד ראש על המיטה ושיחק באצבעותיו.
"בטח לא נתנה..." תומר לחש לאורן, ונכנס למקלחת בטריקת דלת.
שוב השתררה שתיקה מעיקה בחדר. הפעם מתן היה הראשון שפצה פה.
"לא שכבנו, אם זה מה שאתה חושב..." אמר בשקט. אורן לא הכיר אותו ככה, בדרך כלל כשמתן הביא אליו בחורות לחדר, גם אם היא לא שכבה איתו, הוא מעולם לא היה מבואס ככה.
"מה קרה כאן?" שאל אורן והתיישב לידו.
"כמעט.." לחש מתן.
"מה כמעט?" אורן שאל בחוסר הבנה.
"כמעט שכבנו, נראה לי... פשוט זה אף פעם לא קרה לי. אף פעם לא הרגשתי ככה כשהייתי עם מישהי.. אני לא מכיר את זה." אמר מתן כשהביט אל אורן בעיניים נוצצות.
"זה היה... מיוחד כזה," ניסה מתן לתאר. "היא לא כמו כולן. אני מרגיש את זה." הוא אמר והחזיר את מבטו לאצבעותיו, ששיחקו זו בזו.
"מתן..." אמר אורן, ומתן הביט בו.
"מה עם יעל?"
וואו... ארוך! XDD
מקווה שאהבתם. אין ספוילרים כרגע, עוד לא כתבתי את פרק 8. ><"
להפציץ בתגובווווות O:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת :]