שלא ייגמר לעולם.

HOWDY!

מה קורה? (:

אז... עכשיו פרק, בסוף הפרק יש צילום מגניב של כניסות שצילמתי (XD) וגם שיר שכתבתי... לא חייבים לקרוא. רק אם בא לכם. ^^

אז הנה הפרק. D:

פרק 23

עוד לפני שאורן הספיק להיזכר במה מדובר, הם שמעו את קולה של אמה של תמר מבפנים.

"ילדים, האוכל מוכן!  בואו תאכלו." היא קראה בחיוך מזמין.

"די! לא נכון!" אורן הביט באוכל שבצלחת ונדהם.

"ידעתי שתיזכר." אמרה תמר והתיישבה ליד השולחן היוקרתי, מסדרת את בגדיה.

"חביתה עם קינמון?! בדיוק כמו שאכלנו אז... איזה קטעים..." אמר אורן והתיישב לידה בשולחן. סתיו הלכה אחריהם בראש מושפל, מייחלת שתבלע אותה האדמה.

המשפחה ישבה לאכול, מדברת ומעלה זכרונות מהקיץ שעבר, וסתיו ישבה סגורה, מחכה שהכל ייגמר.

"אוי, אתם לא יודעים מה יש לי כאן." אמרה האמא וקמה מהשולחן, מתקדמת לארון הספרים שעמד במטבח ומוציאה ממנו ספר אדום וגדול.

"מה זה?" שאל אורן.

"זה תמונות שלך ושל תמר!" אמרה האמא המאושרת בחיוך. היא פתחה את הספר ודפדפה בין העמודים, כל רגע מתפרצת בהתרגשות.

"אויש איזה מתוקים!"

"תראה אותם כאן, מיכה!"

"אוי, כמה מתוק..."

"אורן, זוכר את זה?"

וכדומה.

סתיו גם היא הביטה בתמונות, אבל לא גילתה הרבה עניין. עד שהגיעו לתמונה מסוימת.

בתמונה נראתה תמר, לבושה בשמלה קלילה בצבע בורדו, נשענת על מעקה של ספינה גדולה. שיערה מתנפנף ברוח ולידה עומד לא אחר מאשר אורן, שמחבק את מותנה של תמר בחיוך. השניים מחייכים בעליזות למצלמה, ברקע השקיעה הכתומה-וורודה. ראשה של תמר נשען על כתפו של אורן והשניים עומדים צמוד אחד לשנייה.

"זה מדהים..." אמרה תמר ונגעה בתמונה.

סתיו הרגישה דמעות בעיניה, היא לא שלטה בזה. היא הרימה את מבטה אל פניו של אורן, שנראה מתרגש ומחייך.

'אני לא יכולה יותר...' חשבה סתיו ונשברה.

היא קמה מהשולחן ופרצה החוצה מדלת הבית, מוחה את הדמעות שזלגו וזלגו בלי רחמים.

"מה קרה לה?!" שאלה תמר.

"כנראה שהיא ממש מתרגשת מהתמונות." התלוצץ מיכה וכולם צחקו מלבד אורן. הוא בכלל לא שם לב עד כמה הוא פגע בה, איך הוא נטש אותה, איך הוא הפר את מה שהבטיח.

הכל בא אליו בבום.

"היה ממש נחמד, באמת, אבל אני חייב לזוז." קם אורן מהשולחן.

"למה? תישאר עוד קצת! היא תסתדר!" אמרה תמר ואחזה בידו.

אורן הביט ביד שלה.

"מצטער, אני חייב ללכת." הוא אמר, השתחרר מאחיזתה ומבלי להוסיף מילה הוא עזב את הבית ויצא אל הרחוב.

"סתיו!!!" הוא צעק וחיפש אותה סביבו, אבל אף אדם לא נראה בקרבתו.

"סתיו!! איפה את?! סתיו!!" הוא צעק שוב והסתובב בשכונה, לחוץ ומודאג.

'מה אם קרה לה משהו? איפה היא יכולה להיות?' חשב לעצמו והתפלל בליבו שהיא בריאה ושלמה.

הוא ניסה להתקשר אליה כמה פעמים, אבל לא היה מענה. הוא לא ידע מה לעשות, הוא היה מתוסכל.

הוא הוסיף לחפש אותה ולצרוח את שמה ברחבי השכונה עוד חצי שעה, עד שהבחין בדמות רחוקה יושבת על ספסל ובוכה.

"סתיו??" הוא צעק, מחכה לתשובה, אבל לא מקבל אותה.

הוא התקדם אל הדמות המעורפלת, שלאט לאט נהייתה לו יותר ויותר ברורה.

"סתיו, זאת את?" הוא נגע בכתפה. היא לא הגיבה.

הוא התיישב לידה על הספסל וניסה להציץ בפניה, אבל היא הסתירה אותן בשתי ידיה. אורן תפס בעדינות את הידיים שלה והסיר אותן מפניה. לפניו נגלו פניה של סתיו, מרוחים באיפור וספוגים בדמעות.

"לא יכולתי להיות שם יותר.." היא ייבבה.

"לא היית איתי.. רק הפרעתי לך.." היא המשיכה לבכות. אורן הביט בה, מקשיב ומפנים כל מילה שלה.

"אני כזה אידיוט.. איך יכולתי להיות כזה מפגר?!" אמר לעצמו וחיבק את כתפיה של סתיו, אבל היא התרחקה ממנו.

"לא אמרת לה. למרות שהבטחת." היא אמרה ומחתה את דמעותיה.

"אני יודע.. אני.." הוא לא מצא את המילים.

"אני לא יודע למה. אבל את חייבת להאמין לי." הוא תפס בכתפיה והביט ישר בעיניה האדומות.

"אין לי שום רגשות אליה, וממש לא בראש שלי להיות איתה." הוא אמר.

"אני כבר לא יודעת אם להאמין לך או לא." היא אמרה ומחתה את הדמעות.

"כשהיינו שם, היית רק איתה, עם ה.. משפחה המושלמת שלה, אכלתם ביחד, דיברתם בלי לשתף אותי... אני לא חושבת שלא בראש שלך להיות איתה. אתם דווקא די מתאימים..." היא אמרה ופרצה בבכי שוב.

"ממש זיווג משמיים.. שני מושלמים.." היא המשיכה לבכות, והוא רק הביט בה, בלי לגעת, בלי לפצות פה.

"סתיו.. אני נשבע לך.." החל אורן לומר, אבל סתיו קטעה אותו.

"מה שווה השבועה שלך? אה? גם נשבעת שתגיד לה שאנחנו חברים, ולא קיימת את זה. למה שאני אאמין לך הפעם?" שאלה סתיו.

"נשבעתי שאני אספר לה, וזה גם מה שאני יעשה. אני לא אפר את השבועה הזאת." הוא אמר ומחה את דמעותיה של סתיו שזלגו על לחייה. סתיו לא עצרה בעדו.

"מתי תגיד לה?" היא שאלה.

"מתי שתרצי. רוצה שאני אגיד לה עכשיו? אני אגיד לה עכשיו." אמר אורן וקם מהספסל.

"וכדי שתהיי בטוחה, את הולכת לעמוד ממש לידי." הוא אמר והקים אותה מהספסל.

"אני לא רוצה לחזור לשם.." היא אמרה בראש מושפל.

אורן הרים את ראשה בסנטרה.

"תני לי רק עוד הזדמנות אחת, אני מבטיח לא לאכזב אותך הפעם." הוא אמר והביט ישר לתוך עיניה.

"אני לא יודעת." היא אמרה בהיסוס. עוד דמעה אחת זלגה על לחייה של סתיו. אורן קירב את פניה לפניו, ונשק לדמעה המלוחה בעדינות.

"את לא תתחרטי." הוא אחז בפניה, מוחה את דמעותיה באצבעותיו.

היא הסכימה, והם חזרו לבית הגדול, אורן בנחישות וסתיו בדאגה.

'אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה.' היא חשבה, והחזיקה את ידו בחוזקה.

פרק ארוווך! O:

טוב הנה ספוילרים...:

"אני לא מאמינה שאמרת לה את זה!"

-

"מה זה? תראה לי..."

-

"הזוי."

-

"מה פתאום! זה לא מספיק!"

-

"אההההה!!!!"

-

"סת..סתיו.."

-

'איזה גוף...'

-

זהו... והנה כניסות מגניבות.. זה עוקב XD: