שלא ייגמר לעולם.

שלווווום לכולם. (:

כן, עוד פעם החלפתי עיצוב... אני אוהבת לגוון. ^^

אהבתם? D:

הוכן על ידי צוות דינמיט, שמעצבות ממש יפה. מומלץ. ^^

אני ממש מצטערת שלא היה פרק המון זמן, בקושי הייתי בבית בימים האחרונים וגם כשכן הייתי בבית האינטרנט עשה לי פול בעיות... אבל זה בסדר עכשיו. (:

אז קבלו אותו - פרק 15! P:

פרק 15

סתיו הורידה את מבטה אל רגליה.

אורן הסיט את שיערה אל מאחורי אוזנה, מביט בה ונדהם מיופייה.

הוא תפס בסנטרה בעדינות והזיז את מבטה אליו. הוא ראה דמעות בעיניה, הוא הרגיש שליבו מתכווץ.

"אני מצטערת." אמרה סתיו בקול רועד.

"לא, אני מצטער. לקחתי את זה יותר מדי רחוק... ואני לא יכול לאבד אותך שוב." הוא אמר, עדיין אוחז בסנטרה, מקרב אותה אליו באיטיות. הוא נזהר שלא להרתיע אותה, הוא היה עדין. כל מה שרצה באותו רגע זה להרגיש אותה על שפתיו.

ראשיהם נפגשו, ואפיהם נגעו אחד בשני.

"אני אוהב אותך." הוא לחש, והצמיד את שפתיה לשפתיו, לא עומד יותר בפיתוי.

תחילה הייתה זו נשיקה איטית, רק מגע שפתיים. סתיו נגעה בידו על המיטה, והוא אחז בידה בחוזקה.

הנשיקה הפכה ללוהטת בן רגע. אורן שילב את אצבעותיהם ביד אחת, וביד השנייה ליטף את פניה.

סתיו התמכרה למגע שלו, היא כל כך נזקקה לו והתגעגעה אליו.

אורן ליטף את עורפה באיטיות, וסתיו תלתה את ידיה סביב צווארו של אורן. הם קמו מהמיטה, עדיין מתנשקים, ויצאו אל המרפסת...

-

מתן התקדם לעבר המרינה במהירות, מחפש אותה בכל מקום. עיניו התרוצצו בחוריהן מסביב.

לפתע הוא הבחין בשיערה החום והגולש, מתנופף באוויר ומקבל צל מהשמש השוקעת. ליבו החסיר פעימה.

הוא התקדם אליה במהירות, אבל כשהיה כמה מטרים ממנה לפתע עצר והיסס.

הוא הלך אליה לאט, חושב בדיוק מה לומר, חושב מה לעשות מבלי להרתיע אותה.

הוא נעמד לצידה, והיא לא שמה לב.

"אחמ.." כחכך מתן בגרונו.

אור נבהלה.

"מה אתה רוצה?" שאלה בקרירות.

"להיות איתך." ענה. ליבה צנח לתחתונים, אך היא שמרה על פנים חסרות הבעה.

"לך מכאן." אמרה בשקט, אבל הוא לא הלך.

"בבקשה תסלחי לי." היא שמעה רעד קל בקולו, אבל לא העזה להביט בעיניו.

"לא... די, אני רוצה להיות לבד." היא אמרה.

"את בטוחה?" הוא שאל והביט בה, והיא נשברה והביטה בו בחזרה. ברגע שהסתכלה בעיניו תקפה אותה סערת רגשות. פתאום רצתה לקפוץ עליו ולחבק אותו, לומר לו שהיא לא מסוגלת להיות רגע בלעדיו. אבל היא ניסתה לשלוט בעצמה.

"לא." אמרה ובלעה את המחנק בגרונה. הוא קפץ והתיישב על הגדר לידה.

"נפרדתי מיעל." הוא אמר אחרי שתיקה קצרה. בדיוק בדרך למרינה, כשיצא לחפש אותה, הוא התקשר ליעל והסביר לה שהוא לא בנוי לקשר. למרות שהדבר היה מומצא לגמרי, יעל הייתה הדבר האחרון שעניין אותו באותו רגע. הוא רק רצה להחזיר את אור אליו, גם אם המחיר הוא לזרוק לפח את הכבוד שלו.

"באמת?" היא שאלה והביטה בו שוב. חצי מפניו היו מוארות באור כתום של שקיעה, וחצי שני היה חשוך ומוצל. היא לא יכלה להסיר ממנו את עיניה, אחרי שלא ראתה אותו ככה מקרוב כבר כל כך הרבה זמן.

"כן, בשבילך." אמר ושלח יד ללטף את לחייה. היא לא העזה לעצור אותו.

הוא קירב את ראשו אל אוזנה, ולחש לה:

"הכל בשבילך."

אור הרגישה שליבה עוד שנייה קורע את חולצתה. היא לא עמדה בזה יותר. היא שלחה יד לעורפו וקירבה אותו אליה לנשיקה חמה.

הם הרגישו שהנשיקה הזו היא פיצוי על כל הזמן שלא היו ביחד.

הם ישבו מול השמש הנעלמת לאיטה בים, מרגישים עוד ועוד אהבה אחד כלפי השנייה עם כל רגע שעובר. הם כל כך חסרו אחד לשנייה...

בערב, מתן ליווה את אור לחדרה, והם יצאו מחובקים מהמעלית והתקדמו אל דלת החדר.

"רוצה להיכנס?" היא שאלה ונתנה לו נשיקה חטופה על השפתיים.

"לא עכשיו." אמר בחוסר ביטחון.

"למה?" היא שאלה.

"אני חושב שסתיו ואורן בפנים." הוא אמר וגיחך.

"עזוב אותך, בוא כנס." היא צחקקה ופתחה את הדלת לרווחה. הם נכנסו לחדר ואז הבחינו בהם.

"מה אתם עושים?!" מתן נבהל.

ספוילרים.

"תגיד אתה מפגר או מה?!"

-

"מי זה היה?"

-

"מה אתה מסתיר?!"

-

"זה לא מצחיק, אולי משהו קרה?"

-

"איפה תומר?!"

-

"אני לא חייב לך שום דבר!"

-

"אפשר לעזור לך, ילד?"

-

בפרקים הבאים תומר סופסוף נכנס קצת לסיפור. יש למה לחכות. ;]

שבוע טוב!