שלא ייגמר לעולם.

פרק 11

-          בשעה 4:00 אחה"צ –

אורן התנתק לאט מסתיו, עדיין בהלם.

"וואו.." הצליח לומר, לא מסיר את עיניו ממנה. גם היא הייתה קצת בשוק.

היא שתקה.

"את.. לא אמרת ש... את לא רוצה, בגלל האקס שלך?" נזכר אורן והרגיש רע עם עצמו.

"עזוב אותו. אורן, איתך אני מרגישה משהו פי אלף יותר מיוחד ממה שהיה לי איתו. הוא סתם. פשוט סתם..." אמרה. הוא הביט בה במבט תמים ומלא אהבה.

"את לא יודעת כמה כיף לי לשמוע את זה." אמר ונישק אותה שוב, נשיקה עדינה על השפתיים.

"איזה כיף זה להתנשק עם שפתיים עם סיידליפ." אמרה בחיוך ושלחה אצבע לעגיל שבצבץ מהשפה התחתונה של אורן.

"לך אין סיידליפ ובכל זאת כיף להתנשק איתך." אמר בחיוך, והיא לא התאפקה ותפסה אותו לעוד נשיקה מסחררת.

-

אחרי כמה שעות ארוכות ואיטיות, החליט מתן לקום ולנסות לדבר איתה למרות הכל.

להסביר לה מה הוא מרגיש, להסביר לה שהוא יזרוק את יעל ברגע שתהיה לו הזדמנות, כי היא לא משתווה ליעל בשום צורה. אור הייתה הבחורה הכי מדהימה שמתן הכיר אי פעם, והוא רצה שהיא תדע את זה. גם אם לא תסלח לו, לפחות שתדע. כך חשב והציב לעצמו 'טקסט', החליט מה יאמר לה כשיראה אותה שוב, אם יראה אותה בכלל.

הוא הגיע למלון בצעדים כבדים ונכנס, עלה לקומה הראשונה ומצא את עצמו עומד חסר אונים מול דלת חדרה.

הוא הרים את ידו ודפק חלושות על הדלת. לא היה מענה.

הוא דפק חזק יותר. הפעם שמע צעדים מתקרבים אל הדלת, וליבו כמעט פרץ החוצה מגופו.

הדלת נפתחה ובפתחה עמדה בדיוק מי שציפה לראות. אור עמדה שם, יפה ורחוצה, עם בגדי שינה ושיער פזור וחלק.

כשראו אחד את השנייה גופם קפא, לרגע אור שכחה שהיא בכלל כועסת, ומתן שכח למה בא.

אבל הרגע המיוחד הזה עבר תוך כמה שניות.

אור סגרה את הדלת בפניו של מתן, לפני שאפילו הספיק להגיב.

הוא השפיל מבט והסתובב כדי ללכת, אבל אז התחרט.

'באתי לכאן בשביל לומר לה מה אני מרגיש, אני לא יכולה לתת לה לחמוק לי מבין הידיים.' חשב, וחזר אל הדלת בהחלטיות. הוא דפק עוד מספר פעמים על הדלת, אבל אור לא ענתה ולא פתחה את הדלת. היא נשענה עליה עם גבה והתפללה שילך, שיעשה את זה פחות קשה.

"אור, תפתחי לי. אני חייב לדבר איתך..." אמר מתן, אבל לא נשמע מענה.

"אור!" הוא הרים את קולו ודפק חזק יותר על הדלת, והיא רק נשענה עליה ושתקה, עם דמעות בעיניה, נושכת את שפתה התחתונה.

"לך מכאן..." אמרה בקול רועד. מתן שמע זאת וליבו התכווץ.

"אור..." אמר ברוך, אור אהבה כשדיבר כך.

"תקשיבי לי." אמר בשקט, אבל אור לא ענתה. למרות זאת, הוא ידע שהיא שומעת אותו.

הוא נאנח ונשען גם הוא עם הגב על הדלת.

"האמת היא... שכל הזמן שהייתי איתך חשבתי רק איך לומר לך את זה... אני מצטער אם זה נראה כאילו ניצלתי אותך, או שלא הרגשתי שום דבר ורק חיפשתי להשכיב... זה לא נכון." אמר, והרגיש מחנק בגרונו. הוא בלע אותו והמשיך.

"האמת היא שכל רגע שהייתי איתך הרגיש לי כמו חלום.. וזה לא קרה לי עם אף אחת אף פעם, לא עם אף חברה שהייתה לי בחיים. ואם אני אאבד אותך," דמעות עלו בעיניו. "אני יודע שאני לא אמצא עוד מישהי כמוך בחיים. וכואב לי לחשוב על זה, כואב לי שאת לא איתי... כל כך כיף לי איתך..." הדמעות זלגו מעיניו בשטף.

"ו.." הוא משך באפו. "אם בכל זאת תחליטי לסלוח, אני אזרוק את כולן ואהיה רק איתך. רק איתך אני רוצה להיות... אף אחת אחרת לא שווה." הוא מחה את דמעותיו ונפל אל הרצפה בכובד, עדיין נשען על הדלת.

אור, מהצד השני של הדלת, הרגישה שהיא מרחפת. היא אפילו לא חלמה שמישהו יגיד לה דברים כאלה בחיים.

הוא נראה לי מושלם באותו רגע, מלאך. כמעט ופתחה לו את הדלת ונישקה אותו נשיקה שכל כך תתאים לסיטואציה. אבל היא החזיקה את עצמה וזכרה מה קרה לה עם רועי, האקס שלה, וידעה שזה יכול לקרות לה עם כל אחד.

למרות שליבה אמר לה ללכת אליו, היא החזיקה את עצמה בכוח ושרטה את השטיח בציפורניה.

'אל תלכי אליו. כולם אותו דבר.' חשבה בליבה, ונתנה לדמעות לפרוץ החוצה כמו זרם מים מהברז.

"אור..." היא שמעה אותו שוב.

"תפתחי לי, בבקשה..." היא יכלה לשמוע את הבכי בקולו, ליבה התנפץ לרסיסים.

"לך מכאן." אמרה בקושי.

מתן שמע את זה ונכנע. הוא אמר לה את כל מה שרצה לומר, היא שמעה את מה שהוא מרגיש.

'כנראה שזה לא צריך לקרות למרות הכל...' חשב בצער וקם על רגליו, מנגב את הדמעות ומסדר את בגדיו. בדיוק אחרי שתי דקות אור נשברה ופתחה לו את הדלת בתקווה שהוא עוד שם, אבל הוא כבר לא היה שם, הוא עזב אותה לבדה.

עצוב קצת... לא?

ספוילרים...: