"כי בחיים הכל עובר מטעויות למד והשתפר מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך..."

סבא, אני פשוט לא מאמינה שאני במצב הזה.

מדברת אלייך ואתה לא יכול לענות, מנסה להתקשר ואין עונה.

סבא? אני אוהבת אותך, כל כך

אני לא מאמינה עוד שזה קורה לי

אתמול כששמעתי אני לא האמנתי, הסבא החזק והגיבור שלי לא יכול לעזוב אותי ככה.

היום אחרי ההלוויה, אחרי שהשכיבו אותך בתוך הקבר הפתוח לבד וכיסו, נשברתי.

אחרי המכתב שהקראתי לך הרבה מאוד אנשים שאת חלקם אני מכירה ואת חלקם לא, באו אליי ואמרו לי שריגשתי אותם

אבל הבנאדם שהמכתב היה מופנה אליו, הבנאדם היחיד שציפיתי לתגובה שלו, לא הגיב.

קשה לי סבא באמת שקשה, אני צריכה לתמוך בכולם, בסבתא שלא יודעת איפה לקבור את עצמה, באמא מסכנה שהייתה כל כך קשורה אלייך, בקרן באביעד..

אני חושבת אולי זה סתם חלום רע שמתקרב לסיומו , אבל לא אני חיה את החיים האמיתיים והמציאותיים שלי, ואני לא מצליחה לקום מהסיוט הזה.

אני כותבת את זה בעודי לובשת את החולצה שלך , כשהתמונה שלך בכיס של החולצה, כל היום הסתובבתי איתה, היא ספגה כל כך הרבה

דמעות, זיעה, יגון, מחשבות של תקווה..

התחושה שלא עוזבת היא התחושה שזהו. אין יותר מה לעשות, אתה לא תראה אותי עולה לתיכון ולא מסיימת אותו, לא מתגייסת לא מקבלת רישיון והכי חשוב לא מתחתנת!

סבא, אתה הבנאדם הכי חזק שהכרתי אי פעם, הכי חזק והכי יפה והמחלה הזאת רק הרסה את זה..

אבל בחיים אני לא אשכח אותך לפני המחלה הזאת בחיים.

אוי כמה שאני מקווה שאתה קורא כל מילה ומילה שנרשמת פה כל כך מקווה.

ואם אתה באמת קורא את זה תיתן לי סימן, הכי קטן רק שאני אדע שהפרידה שלי נעשתה בהצלחה!

אז דבר אחרון תשמור עלינו, עלי על אמא על סבתא על מאי ועל דניאל, על קרן על אביעד, על אופק ועל נועם שלא יודעת שאתה כבר לא איתנו וחושבת שאתה מחכה לסבתא בבית..

אז סבא אני אוהבת אותך אל תשכח, להתראות.