יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

לא הכי מרוצה מהפרק הבא, אבל צריך להפסיק להיות פרפקציוניסטית מוזרה. 

שימו לב שמתחת לכל דבר שיש מתחתיו קו תחתון בקטע, יש קישור לפרק שמתקשר לזה. אתם יכולים להשתמש בזה D:

ו..עוד דבר..פעם שעברה כשפירסמתי את הסיפור, ממש נהניתי לשמור על קשר עם קוראים, לעזור להם בכתיבה, לפעמים גם כתבנו ביחד והצענו עצות לשיפור כל אחד לשני..אז אני אפרסם כאן את המייל שלי, מוזמנים לשמור על קשר.

מייל - ronishandalov@gmail.com

השמונה-תשעה בפברואר, שעות לילה מאוחרות/בוקר מאוד מוקדמות.

שכבתי במיטתי, כשזרועתו של אנדרו החזיקה בגופי צמוד לגופו. הוא ישן ונשף אוויר חם לצווארי, גורם לכמה שערות על עורפי לדגדג אותי בקצוותיהן. לא הצלחתי להירדם. השפעת האלכוהול עברה לפניי שעות, אבל היה נראה כאילו הדבר היחיד שהאלכוהול באמת השפיע עליו היה תזוזת הגוף שלי ולא הזיכרון.

זה הרגיש לי כמו נשף הסתיו בתחילת השנה, כשניית'ן נעל אותי בשירותים וניסה לשחק שוב במשחק המוחות שלו. הודיתי רק לעצמי שהיו לי רגשות לניית'ן, שבכל פעם ששפתיו נחות על שפתיי זה כאילו אש מתלקחת בשנינו ואני מאבדת את כל חוט המחשבה בתוך שנייה. אני יודעת שרציתי אותו, אבל גם שלעולם לא נוכל להצליח כזוג. הוא רצה אותי רק כשהייתי קשה מדי להשגה, זה הכל מעין סוג של משחק אגו גדול.

הוא לא באמת אוהב אותי, הוא לא יודע מה זה להחזיק בחורה יותר מלילה.

איך אני יכולה לחשוב כאלו מחשבות על ידיד שלי? מחשבה מאשימה עברה בראשי ומיהרתי למחוק אותה, מזכירה לעצמי שאף ידיד טוב לעולם לא יאמר לידידה שלה שהוא אוהב אותה כשיש לה חבר.

הורדתי את ידו של אנדרו מעליי, מחייכת כשהוא מוציא נהמה קטנה של עייפות מפיו ונושקת לו על אחת מלחיו. 

הייתי צריכה לעשות משהו עם עצמי, הייתי צריכה שוקו. פרינססה לעולם לא משתנה, גיחכתי לעצמי, נזכרת בדבריו של אלכס שחוזרים על עצמם כל פעם שאנחנו בבית קפה. הלוואי ויכולתי להעיר אותו, נאנחתי בליבי, נזכרת שכל החבורה החצי-שתויה נשארה לישון אצלי.

פילסתי את דרכי בין הנעליים הזרוקות שלי ושל אנדרו, מנסה נואשות לא להשמיע קול או למעוד כדי לא להעירו. עשרים צעדים מפרידים ביני לבין המקרר, זכרתי את הפרט השולי הזה מהימים שבהם הייתי בת עשר ואהבתי לטייל בבית בזמן שאמא ישנה.

גיששתי את דרכי בחשיכה עד שידי נתקלה בדלת המקרר ומשכה אותה לאחור, להוציא ממנה חלב. הדלקתי את האור מעל השיש כדי להתחיל במלאכה ותוך בערך שתי דקות יצירת האומנות שלי הייתה מוכנה. 

"אמילי." שמעתי את קולו של ניית'ן מאחוריי, גורם לי להסתובב בפעם הראשונה אל שולחן האוכל ולשים לב אליו.

בלעתי את רוקי, גורמת לאישוניי להתרוצץ סביב. הו, אלוהים, כמה שאני לא רוצה להתמודד עם כל זה עכשיו. בסך-הכל רציתי קצת שוקו.

"למה אתה לא ישן?" שאלתי. העדפתי ללכת סחור וסחור על מאה ואחת שאלות רנדומליות ולא לדבר על מה שקרה הערב, ובכלל - קיוויתי שהאלכוהול פגע לו בזכרון האירועים.

הוא נאנח, לוגם מכוס המים שנחה לצידו, "אני מניח שמאותם הסיבות שאת." הא, אז הוא זוכר. באסה.

הנחתי את כוס השוקו שלי על שולחן האוכל, מזיזה בשקט מפחיד את הכיסא ומתיישבת מולו. עיניי בחנו את פניו העייפות ספק מחוסר שינה וספק מהאנגובר נוראי. 

"אני אוהב אותך," הוא אמר בטון חלוש שהיה נשמע כל-כך קולני בשקט שמסביבנו.

נשכתי את שפתי התחתונה, "אתה חייב להפסיק להגיד את זה."

"למה?"

הרמתי את גבותיי, מניחה שקמטי ההפתעה מכסים את כל מצחי, "אתה רציני? יש לי חבר, כבר במשך ארבעה חודשים, שאני אוהבת."

פיו התעגל לחצי חיוך, "אם היית אוהבת רק אותו, היית מצליחה לישון טוב הלילה, אמ'."

המשפט הזה גרם לי לקפוא במקומי. זה לא נכון, אני יודעת שזה לא. קדימה בלונדה, תחזירי לו. "אתה לא אוהב אותי, נייט. אתה רוצה להשכיב אותי, יש הבדל בין השניים," מילמלתי, גורמת לו רק לתפוס תנוחה טובה יותר בכיסא ולהמשיך עם החיוך המפגר שלו.

"הו, אם הייתי רוצה רק להשכיב אותך, כבר מזמן היית במיטה שלי," הוא אמר ביהירות.

הנדתי בראשי בחוסר אמונה, "אני בתולה."

עיניו נפקחו בהפתעה.

"אז לא, נייט, לא הייתי במיטה שלך. בחיים לא הייתי נותנת לך להיות הראשון שלי." הייתי תקיפה אבל ידעתי שרק ככה אולי משהו ייכנס למוח שלו וייקלט. "זה בלתי אפשרי פשוט להיות ידידה שלך?"

"אנחנו תמיד היינו קצת יותר מידידים," הוא אמר, גורם לי להנהן ביחד עם דבריו.

"ותמיד הרבה פחות מזוג." חתמתי. הזזתי את לסתי לכיוון מסויים, פותחת את פי מעט ושוחקת את שיניי. 

הוא נאנח, "תמיד קשה להשגה,"

"אתה רציני? כל תחילת השנה, כל מה שחשבתי עליו הוא איך לחנוק את אנני על זה שהיא איתך, יכולת להשיג אותי בכל שלב עד השלב שבו הבנתי שזה בסך-הכל משחקים בשבילך. לא היית יוצא עם אנני אם היית רוצה אותי, לא היה לי אף-אחד, אני ומאט מעולם לא היינו זוג. לא היית נותן לי לנסוע למחנה אם היה לך משהו נוסף להגיד, ובכל ארבעת החודשים האחרונים לא היית עושה כל בחורה שזזה אם היית אוהב אותי. לא היית נותן לי לשמוע, לראות או לטפל במצב הזה כל החודשים האחרונים." הרגשתי את כל הזעם משתלט עליי. זאת כל-כך תקרית הנשף שחוזרת על עצמה. ניית'ן עם מה שהוא רוצה ואני שמנחיתה מכות מתחת לחגורה.

הוא מיצמץ כמה פעמים בהפתעה מוחלטת ואז יישר את גופו למשענת הכיסא, "ובכל-זאת, אני יודע שיש לך משהו כלפיי," הוא אמר.

"כן, הרבה זעם שאם אני לא אשתלט עליו עכשיו, כנראה שאני אשפוך את שארית השוקו שלי עלייך,"

הוא חייך בזהירות, "כמו שאמרתי-" הוא החליף מבטי לבין כוס השוקו שלי, "-יש דברים שאף-פעם לא משתנים."

"אני ואתה, לא נהיה, ואם אתה רוצה לשמור על הידידות שלנו, אני מציעה ששנינו נשכח מכל מה שקרה הלילה. אפשר להגדיר את זה השפעת אלכוהול שיצאה משליטה," מילמלתי, מנתקת את מבטי ממבטו.

"אנחנו יכולים לשחק את זה גם ככה." הוא אמר בחיוך מוזר.

לגמתי מכוס השוקו שלו, מנתחת בזהירות את המשפט שלו. הוא יודע איך לגרום לי להגיב בצורה הכי קיצונית בשניות, מתגובה אחת לשנייה. יש לו השפעה עליי, אבל הייתי בטוחה לגמריי שזאת לא אהבה.

"אני עולה לישון, לילה טוב, ג'ונסון." הרגשתי טוב יותר כשקראתי לו בשם המשפחה שלו, כאילו אין בינינו קירבה מיותרת, אני צריכה לאמץ את המנהג הזה.

הוא זז בכסאו, משמיע רעשים עדינים לאוויר, "את תראי שתהיי שלי, אמילי. עד אז, אני מבטיח לך שנשאר ידידים."

כמעט ורצתי בחזרה לחדר שלי, מביטה בפניו השלוות של אנדרו. אתה טועה, נייט, אני לא אהיה.

נשכתי את שפתיי וחזרתי למקומי במיטה, מנסה להרחיק את השיחה שהתקיימה עכשיו במטבח שלי הרחק, הרחק ממני.

סופשבוע מקסים לכולם