יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

רק רציתי להגיד שזה לא ייאמן ולא אמיתי שאני בפעילים (ז"א, הייתי עם הבלוג הזה כבר בפעילים, אבל בחיי שלא ציפיתי לחזור), ואני מודה לכם על הכל..התמיכה, התגובות והכניסות

השמונה בפברואר, שעות הבוקר המוקדמות.

אחד הדברים היותר קשים בבקרים הוא בעיקר לקום, אחרי זה - התהליך הארוך שבו את משכנעת את עצמך שלקום זה היה רעיון הרבה יותר טוב מלהמשיך לישון, וכשהגוף נכנע למחשבות האלה, להזיז את עצמך למקלחת, להביט בפרצוף החיוור עם השערות הבלונדיניות הבולטות ממנו ולהתחיל בהתארגנויות הבוקר. הדבר השני שקשה, שבא מייד אחרי השגרה הרגילה שבאה בכל בוקר, הוא לקום בבוקר יום ההולדת. אני יודעת בוודאות שאני לא חייבת ללכת לבית הספר ואמא לא תתקשר מבוהלת מהעבודה שהיא קיבלה שיחה מגברת קלארק, המחנכת המאוד ממורמרת שלי, שפיספסתי יום לימודים שלם גדוש בשעות מתמטיקה, היסטוריה ולקינוח - ספרות אנגלית. כן, אז לדעת בוודאות שאתה לא חייב להיות במקום מסויים ואתה לא תסתבך על כך בצרות קשות, לא בדיוק גורם לך להתעופף מאושר לקום בבוקר. חוץ מזה שהרגשתי זקנה, זאת-אומרת, אני כבר לא בת שש-עשרה, הנעורים נלקחו ממני באופן רשמי. היופי שבסוויט-סיקסטין. אוי, אלוהים, איך אני אביט בעצמי במראה? אני פשוט רגל אחת בקבר.

הזזתי את עצמי בקושי לחדר המקלחת, כשאי החשק נוזל לי מכל מקום בגוף ומשאיר סימנים על השטיח מקיר לקיר של אמא. אני חייבת להשלים עם העובדה שאני כבר לא ילדה, אין סוסי פוני מקפצים בעולמות ורודים ומלאים בקשתות, אין בעיות של ליפסטיק ומסקרה ברמה של מקרה-חירום-בינלאומי ואין יותר דרמות. על מי אני עובדת?

הבטתי בבואה שלי. המראה גרמה לי לנעוץ מבטים בפיג'מת הפוני הסגלגל שלי שהתפרש כמאה פעמים בשבלונה מתהפכת על החולצה והמכנס. אני לא יכולה לוותר על זה וללבוש פיג'מה ב..ב..צבע אחיד. רק המחשבה על זה מבעיתה. מי מת ושם אותי בתפקיד ה-בתולה בת השלושים, הממורמרת והמשעממת?

תפסתי במברשת השיניים שלי, מורחת עליה מעט משחה ומתחילה בפעולת הבוקר הרגילה. הסתובבתי בחדר ומבטי נתקע דווקא על וילון האמבטיה הסגור.

המשכתי לצחצח את שיניי מולו, מצמצמת את עיניי כשאני רואה שהוא נע כל כמה שניות באופן מוזר.

ירקתי את תכולת הפה ומיהרתי להתייצב בחזרה בעמידה הבוחנת של וילון האמבטיה.

"-איה, איה." נשמעה גניחת כאב מבעד לוילון?

פתחתי את פי וסגרתי אותו כמה פעמים, "לין?"

וילון האמבטיה זז הצידה במהירות כשהוא חושף לי חבורת אנשים עומדת ודורכת האחד על השנייה, מצטמצמים באי נוחות בחלל האמבטיה הקטנה ומבטים מובכים מעטרים את פניהם. "הפתעה?" מילמל אלכס בבלבול.

תפסתי את פניי בשתי ידיי, מונעת מעצמי לצחוק בקול רם. "באמת, באמבטיה?"

לין, אלכס, אנדרו וניית'ן, עמדו זה לצד זה, מחליפים מבטים מביכים ביניהם וכולם תוקעים מבט מאשים באלכס. ניית'ן קרץ לעברי כשהוא מנפנף בשקית חומה, שבתוכה, כך לפחות הנחתי, הייתה ארוחת הבוקר הרגילה שלנו מוגדלת פי חמש ככמות האנשים.

אלכס קפץ עליי בחיבוק, "כי אם הייתי גורר את חבורת האנשים הזאת אלייך לחדר ברגע שאת פותחת עיניים, היית כנראה מוציאה איזה אקדח צעצוע של ברביות ומנסה לזרוק אותו, ולמרות שאת עקומה, ולמרות שכנראה שלא היית פוגעת בי בכלל, החלטתי לחסוך לך את הטרחה והבושה,"

"אני ממש מודה לך מקרב ליבי." הציניות השפתכה למשפט וגרמה לי לפלוט צחוק לאוויר.

"אני מפריע?" הקול הטוב ביותר שיכולתי לשמוע כל-כך מוקדם בבוקר גרם לי לקפוץ ממקומי. שפתיי אמרו ללא קול 'אנדרו' ואני כמעט בטוחה שעיניי נפתחו וניצנצו באופן מאוד מטריד.

ידו האחת אחזה בסנטרי, מאלצת אותי להרים את מבטי ולהתבונן בפניו היפות והשנייה אחזה בקופסא קטנה, מעוטרת באבנים כחולות. שפתיו נחו על שפתיי, כשהחיוך שלו מורגש בכל איבריי גופי. "זה בשבילך, אמ',"

אחזתי בקופסא הקטנה שהשתלבה לי באחיזת כף ידי וחייכתי, "תודה, אני יכולה לפתוח את זה אחר-כך?" אמרתי בקול חצי-מהופנט וחצי ילדותי, כמו ילדה קטנה הכמהה לסוכריה על מקל.

הוא משך בכתפיו ואימץ אותי לצידו בחצי חיבוק.

באותו הרגע הבטתי במעגל החברים שלי, שהתחלף מעט בשנה האחרונה וחייכתי. לין תפסה את גופי מהצד השני, מצטרפת אליי ואל אנדרו, ושלושתינו באופן מוזר ניסינו לעבור דרך דלת האמבטיה.

"אגב, הייתי ממליצה לך להחליף למשהו קצת פחות, אה, ביתי," לחשה לין, בזמן שהיא גורמת לי להיזכר בפעם הראשונה מהרגע שראיתי אותם שאני עדיין בפיג'מת הפוני הסגולה שלי.

פקחתי את עיניי לרווחה, מתנתקת מהאחיזה של לין ואנדרו ומביטה במבט מתנצל, "אני רק צריכה לעשות משהו בחדר, זה ייקח לי כמה שניות."

"זה בסדר פרינססה, כולם יודעים שאת הולכת להוריד את בגדי המלכות ולהצטרף אל פשוטי העם!" צעק אלכס, גורם לי לשחרר רטינה מעוצבנת מבעד לשיניי.

"לאן אנחנו הולכים בכלל?" שמעתי את לין שואלת. לרגע הרגשתי רע שהשארתי אותה ליד חבורת הבנים הזאת, ואז ההרגשה עברה לי מיד כששמעתי את אלכס מקפץ בהתלהבות, "יש לנו כל-כך הרבה תוכניות ליום המיוחד הזה!"

***

אחריי הבאולינג, בית הקפה, סרט האימה המאוד גרוע עד כדי דמעות - או לפחות עד שאני ולין גרמנו לבנים ללטוש בנו עיניים כשצחקנו בכל סצינת דם אפשרית, נחתנו לפניי כשעה בבר "האדיסון".

אלכס טען שבגלל שיש לי יום הולדת, או יותר נכון, זה בערך הבר היחיד שבו הוא מכיר את הבעלים וייאפשרו לנו לשתות, זה הזמן והמקום להתפנק על שישיית קוקטיילים, בירות והמון וודקה, כל אחד.

המוזיקה הייתה רועשת, כמעט בלתי נסבלת ולא הייתי בטוחה אם זה היה בגלל האלכוהול או בגללי. אנדרו ליפף את זרועותיו מסביבי כל אותו היום וגם עכשיו. ראשו נח על כתפי, כשגופו נמצא מאחוריי. הוא זימר בקול עליז ומעט עייף "היום יום הולדת.."

הנחתי את כף ידי על פניו, מעבירה אותה על לחיו ונושקת לה. "זה בסדר, הוא עוד מעט נגמר." צחקתי, מדברת על יום ההולדת שלי כאילו זאת איזו השפעה רעה על הסביבה.

נזכרתי בקופסא היפה והכחולה שאנדרו הביא לי בבוקר, לפתע היא נראתה בדעתי כמו תיבת אוצר ורציתי להגיע הבייתה כל-כך מהר רק כדיי לפתוח אותה ולראות את תכולתה.

"היי, אחי, אפשר לגנוב לך את ילדת היום הולדת לכמה זמן?" שמעתי את ניית'ן שואל את אנדרו מבעד לכל המוזיקה. אנדרו הינהן וחייך לי חיוך מעט עצוב, ידו נחה על כוס הבירה החדשה שהזמין. חייכתי אליו חיוך מנחם.

כל אותו היום הרגשתי כמו סביבון בין אנשים. הרגשתי שבמקום שאנשים יישתדלו להבין שאני בסך הכל רוצה להרגיש כאילו זה יום רגיל ולשכוח מזה שהזדקנתי בשנה, הם לוקחים אותי כל אחד, בזמנו האישי לאיזו שיחה על החיים. למשל, אלכס, ששוב, כמו בכל יום של השבוע, מדבר איתי על הפעם הראשונה ש..טוב, אני ממש לא רוצה לחשוב על זה כשהאלכוהול זורם בדמי.

ידו של ניית'ן תפסה בידי והובילה את שנינו אל מרכז רחבת הריקודים, מה שבערך אמר, אל מרכז הרעש. הראש שלי הסתחרר מעט וגרם לי לנוע באופן שהייתי בטוחה שנראה קצת מוזר.

"אז-" ניית'ן החל לומר, "-איך יום ההולדת שלך עד עכשיו?"

משכתי בכתפיי, "הוא בסדר, מלא באנשים האהובים עליי," אמרתי, בוהה בצד בלין ואלכס שנמרחים האחד על השנייה כשהם שיכורים כמעט לגמריי, ומגחכת.

ניית'ן הביט לאותו הכיוון וצחק.

השיר ברקע התחלף לשיר איטי ומעט אינטימי, ידיו של ניית'ו נחו על מותניי וראשי נטה הצידה, מברר שכל הסביבה עדיין בסדר.

"את יודעת, ככה היה אמור להיראות הנשף."

הרמתי גבה אחת לכיוונו, מנסה להבין על מה הוא מדבר פתאום. 

"היינו אמורים לרקוד ככה ביחד והייתי אמור להגיד לך מה אני מרגיש כבר פאקינג איזו חצי שנה והכל היה אמור להיות בסדר," הוא פשוט דיבר ורצף המילים שלו עבר דרך אוזן אחת שלי, ועבר דרך השנייה, גורם לי להטות פרצוף לא-ממש-מבין.

"נייט, אתה לגמריי שיכור." סיכמתי. גם אני, הוספתי בראשי.

"הו, זה בסדר, אומרים שכששיכורים, אומרים לפחות את כל האמת," הוא אמר והעיף מבט לעברו של אנדרו. 

אנדרו עמד ליד הבר, נשען עליו עם כוס הבירה שלו והרים אותה לכבודינו. זאת-אומרת, לכבודי, וחייך את אחד החיוכים הכובשים שלו.

הוא קירב את פרצופי אליו ואז הטה אותו הצידה כך שאוזני תהיה ליד פיו, "אני עדיין אוהב אותך, אמילי."

לא. לא שוב.

לא אמרנו שנפטרים מהדרמה בזקנה?